| 4/2007
צפירה
ושוב צפירה.
אותה סירנה רועמת מבשרת המלחמה.
הפעם, המלחמה היא שלנו.
אישית, פנימית, בשבילם, אבל בעיקר בשבילנו.
המלחמה עם הזמן, שכמו בור נפער,
מנסה להשכיח, לטשטש, להכאיב.
הפעם, היא כאן בשבילנו, להזכיר לנו, אותם.
הזיכרון הזה הוא לנו, כי להם הוא כל השנה.
ביום הולדתם, ביום נפילתם,
ביום בו התראנו בפעם האחרונה.
היפים והנאהבים, הגיבורים, החברים, האחים, ההורים.
"ואיך נקונן? בקינת דוד את שאול ויונתן
"מנשרים קלו, מאריות גברו" כך נקונן,
אלו באמת קלו מנשרים
היו עפים גבוה, מעל למלחמה
ולא נפגעים, היינו רואים מלמטה
ואומרים: " הנה הנשרים, הנה בני, הנה אישי, הנה אחי".
ואלו באמת גברו כאריות
היו נשארים כאריות ולא מתים כבני אדם,
היינו מאכילים אותם מכף ידנו
ומלטפים את רעמתם הזהובה,
היינו מביתים אותם בביתנו, באהבה:
בני, אישי, אחי, אישי, בני."
(מתוך: מי יזכור את הזוכרים – יהודה עמיחי)
לזיכרון, יש נטייה להישמע כקלישאה,
ואיך נסביר, שהם באמת היו כאלה,
שכולם היו עלמי חן, גיבורים, חייכנים, אוהבים את החיים,
ואילו אנו, נשארנו לנו בבדידותנו, בעצבותינו, בעלבונינו.
כל ההולכים טובים והטובים הולכים,
ואנו, נשארים כאן, עם החור עמוק בפנים.
הזמן חורש בנו קמטים, מאפיר שיער, מזקין,
הם לנצח ישארו צעירים, חייכנים, יפים כל כך.
מרכינים את הראש, מצדיעים,
בזכותכם אנחנו כאן,
אנחנו כאן, בלעדיכם,
אוהבים, מתגעגעים,
כל כך כל כך מתגעגעים.
תם עוד יום זיכרון,
המתים החיים נפרדים מהמתים.
מחכים שיצאו מבתי האבן,
מחכים כבר לתחיית המתים.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
