|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
ונתנה תוקף
וּנְתַנֶּה תּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּום
כִּי הוּא נורָא וְאָיום
עוד שנה עברה,
עוד שנה בלעדיך, בלעדיכם.
עוד יום זיכרון,
עוד צפירה,
עוד פעם לראות את הסרט לזכרך,
החיוך שלא יחלוף לעולם.
השנים עוברות,
אנחנו משתנים,
מזדקנים, נשארים מאחור.
טקסי זיכרון ובתי חולים,
בשניהם אני נמצא יותר מידי,
שניהם מזכירים לי כל פעם מחדש,
כמה קטנים אנחנו,
כמה שברירייים,
ברי חלוף.
אָדָם יְסודו מֵעָפָר, וְסופו לֶעָפָר
בְּנַפְשׁו יָבִיא לַחְמו
מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר
כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נובֵל
כְּצֵל עובֵר וּכְעָנָן כָּלָה
וּכְרוּחַ נושָׁבֶת וּכְאָבָק פּורֵחַ
וְכַחֲלום יָעוּף.
ואנחנו כאן,
קיומינו איתן,
בשמכם, בזכותכם.
ולמרות הכל,
אנחנו כאן, על זמן שאול.
| |
ופה מתחיל הגשם גם קר לי בלעדיו
השביתה נמשכת לה,
ונדמה שלא רק הלימודים החליטו לשבות.
איך אפשר להסביר?
זה לא מבחירה.
תחושת הקור התמידי,
הרעד הפנימי הזה,
הכאבים שבאים והולכים.. ובאים,
ואף פעם לא עוזבים
וההערות מסביב,
זה לא עובר,
אבל אני באמת מנסה.
הקור שבחוץ נכנס גם פנימה.
ומקשה על התפקוד,
על השיגרה שלא באמת קיימת.
מחפשים עוגנים אנושיים,
כאלה שמושכים אותך למעלה,
בלי לדעת אפילו.
האופטימיות עדיין כאן,
היא פשוט שמורה לאלה ששווים אותה.
"אני עוד לא יודע מה אני מחפש בחיי, אני יודע רק מה אני מוצא"
אולי זה החורף שחזר לו,
אולי זה בגלל הגוף שבוגד שוב ושוב,
אולי זה כי דברים נראים במרחק נגיעה, אבל בעצם כלכך רחוקים.
מלנכוליה של חורף - הסיבוב השני.
"הולך לישון בלילה, מתעורר קצת מאוחר
לא מדבר על זה הרבה, חי מהיום עד למחר"
(נועם רותם)
| |
צפירה
ושוב צפירה.
אותה סירנה רועמת מבשרת המלחמה.
הפעם, המלחמה היא שלנו.
אישית, פנימית, בשבילם, אבל בעיקר בשבילנו.
המלחמה עם הזמן, שכמו בור נפער,
מנסה להשכיח, לטשטש, להכאיב.
הפעם, היא כאן בשבילנו, להזכיר לנו, אותם.
הזיכרון הזה הוא לנו, כי להם הוא כל השנה.
ביום הולדתם, ביום נפילתם,
ביום בו התראנו בפעם האחרונה.
היפים והנאהבים, הגיבורים, החברים, האחים, ההורים.
"ואיך נקונן? בקינת דוד את שאול ויונתן
"מנשרים קלו, מאריות גברו" כך נקונן,
אלו באמת קלו מנשרים
היו עפים גבוה, מעל למלחמה
ולא נפגעים, היינו רואים מלמטה
ואומרים: " הנה הנשרים, הנה בני, הנה אישי, הנה אחי".
ואלו באמת גברו כאריות
היו נשארים כאריות ולא מתים כבני אדם,
היינו מאכילים אותם מכף ידנו
ומלטפים את רעמתם הזהובה,
היינו מביתים אותם בביתנו, באהבה:
בני, אישי, אחי, אישי, בני."
(מתוך: מי יזכור את הזוכרים – יהודה עמיחי)
לזיכרון, יש נטייה להישמע כקלישאה,
ואיך נסביר, שהם באמת היו כאלה,
שכולם היו עלמי חן, גיבורים, חייכנים, אוהבים את החיים,
ואילו אנו, נשארנו לנו בבדידותנו, בעצבותינו, בעלבונינו.
כל ההולכים טובים והטובים הולכים,
ואנו, נשארים כאן, עם החור עמוק בפנים.
הזמן חורש בנו קמטים, מאפיר שיער, מזקין,
הם לנצח ישארו צעירים, חייכנים, יפים כל כך.
מרכינים את הראש, מצדיעים,
בזכותכם אנחנו כאן,
אנחנו כאן, בלעדיכם,
אוהבים, מתגעגעים,
כל כך כל כך מתגעגעים.
תם עוד יום זיכרון,
המתים החיים נפרדים מהמתים.
מחכים שיצאו מבתי האבן,
מחכים כבר לתחיית המתים.
| |
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
