הייתי יכול לפרט בקיטורי קיטורים את ייסורי המובטל בימינו. האדם הפשוט מהרחוב, זה שמשרתו הפכה ללא נחוצה בדיוק שבוע אחרי שבנה של המנכ"לית חזר הביתה מן הכפור, נאלץ לכתת רגליו בין עשרות מודעות בעיתונים, בין תריסרי אתרים באינטרנט, בין מספר חד-ספרתי של משרדי השמה ואף - בחום הלוהט - במורד רחובות, תוך שהוא מנסה לבדוק מדי חנות ומסעדה אם זקוקים לעובדים בשעת קיץ עמומה זו.
קיטורי קיטורים על ניווטים בדרך לראיונות עבודה. על קולות משונים ומנומנמים שעונים לטלפונים. על עבודות זמניות. על ראיונות עבודה שמתקבלים אליהם, אך איש הקשר מתפוגג אל אפילת הצהרים. על דחיות בנימוקים שונים, כל אחד מוזר מהשני. כל אלו ידועים ומוכרים ומסופרים בראשי חוצות ויסקונסין כטוב על פני ארץ ישראל ודת הקפיטליזם השורה עלינו זמנית.
אלא שאין אני נזקק לקיטורי קיטורים. ההיסטוריה היא, אחרי הכל, היסטוריה. עוד לפני ראיון העבודה המצופה בחברת היי-טק עלומה, התגלגלה לפתחי חלטורה דו-שבועית שהיא מעיין חלום: להיות מאבטח במשחקי בית"ר. פעם בשבועיים להרים את עצמי מהספה הנוחה, ולנסוע לכוון קהל למקומותיו המשופצים באיצטדי.
אח... להתחכך באבק הכוכבים שמרפד את יצועו בדולרי גאידמק... לפתוח את השער לשועי עולם ממשלתיים... לצפות במיטב הכדורגל הישראלי, ועוד לזכות להשתכר על כך... להחרים נפצים ואבוקות מילדים לשימושנו הפרטי, ולמסור אותם (את הילדים, כמובן) כשקי תפודים מוכנים לחבטה לידי היס"ם... אלו החיים ממש.
כמובן, יודע אני שהחלום עלול להתנפץ מרוב מגע ישיר עם אוכלוסיית היציע המזרחי על שלל נבוטיה, אגוזיה וחבטותיה המכוונות היטב לרקה, אך אדע זאת: באשפוז אוכל לשכוח ולחלום שוב על הבנקטים של ארקדי ועל הקאוויאר המחולק לשומרים חינם במנות קצובות, אך נדיבות על גבי קרקרים צה"ליים נשכחים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
