פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

שכבתי במיטה היום, אחרי יום די רגיל בבית הספר, שעתיים מוסיקה בבוקר (כן, רק אל תבקשו ממני לעזור לכם לעשות היפוכים או למצוא ספטאקורדים כי זה מכאיב לי מידי), אח"כ שלוש שעות חלון (מערכת דפוקה של י"א) ואז שעתיים ספרות (כשבדיוק חמישה אנשים עשו טובה לבוא לשיעור).

ובעודי שוכבת במיטה, התחלתי לחשוב על עצמי. על המטרות שלי. הרצונות שלי, שכיאה לכל מתבגרת טיפוסית אלו הם לא רצונות גדולים מידי, לעבור את הבגרויות, להתגייס, למצוא את הייעוד האמיתי שלי בחיים ועוד כמה דברים שקשורים בי, כמו המשקל, ההתמדה בכישרון שלי, לימודים.

אבל אז, כמו תמיד, התחלתי לשחות בנהר המחשבות שלי למקומות קצת יותר גדולים, לכיוון החברה שלנו, הדור שלי, והמטרות שהם ודורות יותר רחוקים ממני מציבים לעצמם.

התחלתי לחשוב על המסר שהחברה שלנו מעבירה לדורות האלה, והגעתי למסקנה שככל שהזמן עובר, המסר הזה רק נשחק יותר ויותר.

אם פעם (לפי מקורות שעברו את גיל ה40) אנשים היו צריכים למצוא עבודה הגונה, או אפילו אחת כזאת שהם נהנים בה, למצוא בעל (או אישה), לעשות משהו עם החיים שלך בגבול הנורמלי, היום כל מה שאנשים מתעסקים בו זה איך הם יראו את הפרצוף שלהם ליותר דקות על מסך הטלוויזיה הצבוע שלנו ויזכו ל15 שניות של תהילה, כי אפילו 15 דקות זה כבר יותר מידי מרוב כל הwanna be מפורסמים שחילחלו לתרבות שלנו בארץ.

הארץ שלנו מחבקת את הריאליטי, הצופים העיוורים משתעבדים לדמויות השונות שההפקה יוצרת בשבילם ומעריצים אותם כאילו הם עשו משהו חשוב או גדול בחיים שלהם, כאילו שהם מודלים אמיתיים, שבאו להעביר משהו, מסר, נקודה, דעה.

זה מחליא אותי, זה מכעיס אותי, ויותר מכל, זה מדאיג אותי. מה אנחנו אמורים לעשות עם עצמנו עכשיו? מה עושים כל האנשים שרוצים לצאת אל העולם הגדול לאו דווקא בשביל להתפרסם ולהיות חביבי הפאפארצי ועולם הילדים? מה עם כל האנשים שרוצים פשוט להשמיע קול? לשתף את כולם בכישרון שלהם, בדעות שלהם, באהבה שלהם. עכשיו זה קשה פי עשרה מונים יותר. עכשיו חייבים ללכת לכוכב נולד אם רוצים להתגלות ברגע או שמישהו בכלל ישים לב אליך, עכשיו כדי להיות מגישות בתוכנית טלוויזיה צריך לזכות בהישרדות או סתם להיות כוסית. עכשיו כדי לשיר בארוויזיון צריך פשוט לזכות בכוכב נולד.

שלא תבינו אותי לא נכון, אני צופה בתוכניות הריאליטי האלה, הן מצרך בידור נפלא, יש לי אפילו פייבוריטים ואני אפילו מגניבה את זה לשיחות שלי עם חברים ואנשים. אני אפילו אוהבת כמה אנשים שיצאו מהתוכניות האלה וחושבת שזה מזל שהם נמצאים בתוך כל הבלאגן הזה שנקרא 'סלבס', קחו לדוגמא את מרינה מקסימיליאן בלומין, היא אישה מדהימה לדעתי, מוכשרת ברמות מטורפות, והיא השתמשה בריאליטי כדי שאנשים יכירו אותה ומהר, אבל בניגוד לאחרים, לה באמת יש מה להציע לנו. 

העוול הגדול שתוכניות הריאטלי עושות לארץ שלנו הוא גדול מידי, ההשתלטות הנוראה של תרבות הריאליטי עוברת כל גבול, המטרות של אנשים עכשיו הן להיות אייטם, בובה על חוטים, תמונה בעיתון, במקום לעבוד קשה, לחיות את החיים האמיתיים, ללכת במסלול כמו רוב העולם. הם מעדיפים למכור את הפרצוף היפה שלהם בעבודה קשה לא פחות רק בשביל להיות כלום, סתם עוד פרצוף יפה שיחלוף לנו מהדיסק הקשיח. הם רוצים קודם להתפרסם, ורק אח"כ להתחיל לעבוד, אם פעם הפרסום היה תופעת לוואי של העבודה הקשה, המסר, הכישרון, היום הפרסום הפך למטרה. והתוכן, לא חשוב כמעט לאף אחד.

תראו מה שהכוכבנות בשקל הזאת עושה לנו, אמנים אמיתיים, כישרוניים, במקום לעבוד במה שהם הכי אוהבים, לפרנס את עצמם בעודם הם מגשימים את ייעודם, חצי מהם עובדים בבתי קפה כדי שיהיה להם משהו במקרר ויוכלו לשלם שכר דירה, בעוד שכוכבות הריאליטי שלנו הולכות ונרשמות לסוכנות הדוגמניות והשורד נועם טור מקבל קמפיין חוצה עולם.

אני יודעת שאין מה לעשות, לא אנחנו מושכים בחוטים, לא אנחנו מחליטים מה יש על המסך ולמי נתמכר בעוד עונה של הישרדות או כוכב נולד.

המסר הפך להיות "תהיי יפה ותשתקי".

שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא בעד הורדת התוכניות האלה מן המרקע, אני פשוט הייתי רוצה שלצידן היו מפרסמים באותה רמה ואפילו יותר, תוכניות עם תוכן, עם מסר אמיתי. כי ישראל הפכה למציצנית אחת גדולה, מוצצת את דמם של המפורסמים בשקל, הערצה עיוורת של ילדות בנות 12 בחורים בני 16 שעוד לא התחלף להם הקול.

אני מקווה שאני אצליח בדרך שלי לעשות את מה שאני אוהבת, להעביר את התשוקה שלי למוסיקה הלאה, ליצור בשביל כולם ובשביל עצמי ולא בשביל להיות עוד פרצוף שמתנוסס בקדימון לתוכנית.

אני מקווה שאף אחד כאן לא לקח אותי קשה מידי, ושמחר אני לא אמצא כתובות נאצה של ילדות בנות 12 שיאיימו להרוג אותי כי דיברתי לא יפה על נועם טור.

שיהיה לכולכם ערב טוב, ואני מאחלת לכם הצלחה, ואני מקווה שגם אתם לי, כי וואלה, אני אצטרך אותה, בערך כמו כולם.

צ'או.