פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

בכלל לא אכפת לו ממנה

לבה נמחץ כשהיא שומעת את תירוציו העלובים

והשמצותיו החוזרות ונשנות

פעימה אחר פעימה, יורד קצב ליבה לאפס

אפס קטן ועגול, זה מה שהוא.

חורבן.

הבית הגדול הזה הוא חורבן.

אין לו רגישות לכלום, אין לו כלום.

אנחנו כבר לא שלו, בעצם, מעולם לא היינו ולא נהייה.

"אני לא רוצה לזוז".

טיפות נושרות מהעיניים.

הראש כואב.

והוא יושב על הכיסא, דומם.

מטאפורות מושלכות על חייהם וירקות הופכים להיות הנושא היחיד לשיחתם.

"אל תיסע"

"אני לא רוצה לשמוע אותך"

אימא,

אבא,

אימא,

אבא.

אתה תסבול, אבא.

כל כך תסבול.

לאן הוא הלך?

למה הוא אף פעם לא כאן באמת.

כלב.

כלב.

מה ביקשנו?

"שתוק כבר, שתוק!"

"תסתום, אני לא רוצה לשמוע אותך,

אל תדבר."

אני אוסר עליך הרבה דברים שאתה חושב שמותר לך לעשות.

"אני מת מפחד עכשיו."

אתה לא מבין שכמה אתה תאיים עליי

"אני לא מחשיב אותך בכלל."

תעשה מה שאתה רוצה.

"לא צריך אותך."

תהיה בנאדם.

"אני אומר את זה בשמי ובשם אחותי."

בן זונה.

תאסור עליי,

"תשים אותי בבית כלא."

"כנס הביתה ותעלה לחדר"

אני רוצה.

אני רוצה.

אני רוצה.

"עצלנים."

אנחנו עצלנים?

היא מדברת.

"די".

אני לוקחת את האשמה עליי,

כי אתה בן זוגי.

"ההורים שלהם."

מלחמת כוחות.

שקט.