פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

עם השנים, כשאנחנו גודלים וגודלים, אנחנו מחליטים מי אנחנו.

לא במובן השלם של המילה, אלא יותר בדברים הקטנים.

מה אנחנו אוהבים, ומה לא, כן ללבוש שמלה, לא לשים תחתונים, קוקייה או קליפס, אודם או ליפסטיק.

התחלתי לקרוא עכשיו ספר חדש, "חצי אח" של לארס סובי כריסטנסן, ספר של איזה 700 עמודים, אין לי מושג למה התחלתי לקרוא אותו, אפילו ההמלצה שלו והספוילר מאחורה לא דיברו אליי, זה לא ספר מסוג הספרים שאני בדר"כ אפתח ואקרא, ובכל זאת, התחלתי.

בחירת ההעדפות שלנו מתבצעת בצורה אקראית ביותר לפי דעתי, בואו נאמר פשוט ע"י דברים שאנחנו חווים, מראות והכי חשוב, דעתם של אחרים על הנידון.

כשאחת מהחברות שלי אומרת לי, "אני אוהבת כשחבר שלי מתגלח", אוטומטית אני צריכה לדעת גם מה אני אוהבת, כדי שאוכל להשיב לה. אבל אופס! רק רגע, זה לא נגמר כאן, לפעמים מתגנבת המחשבה האם להסכים או להתנגד בכוונה, כן כן, אל תגידו שלא חשבתם על זה, זה עלה בראשכם לא פעם ולא פעמיים, לפעמים כשאנחנו בשיחה, אנחנו רוצים להבליט את עצמנו, להוציא את עצמנו מעניינים, שונים, אחרים, חדשניים, ולכן אנחנו בוחרים דברים בצורה קרה ולא תמיד לפי ההעדפות האמיתיות שלנו, ואז, תתפלאו, זה דובק בנו.

אני הכי אוהבת לקרוא בשירותים (הגיע הזמן לגחך עליי קצת) מצטערת, אבל כשאני שוכבת במיטה, אני אף פעם לא מוצאת תנוחה מספיק נוחה בשביל להחזיק את הספר, לא משנה אם יש בו 200 עמודים או 700. ואל תגידו לי "שבי לך ליד שולחן", כי תסלחו לי אבל אני לא ראיתי אף בנאדם שמחליט לקרוא ויורד לו למטבח, יושב לשולחן כמו איזה רבי לומד תורה וקורא לו בספר, צריך מקום אחר. טוב, שלא תחשבו שאני יושבת שעות בשירותים, עושה את ה*ביפ* שלי ומעבירה דפים באותו הזמן; פשוט לפעמים כשהמיטה מרגישה לי עקומה, אני מחליטה לקרוא קצת שם, כמה עמודים וחוזרת למיטה שלי.

תופתעו לדעת שאם אתם רוצים לברר על עצמכם דברים, מומלץ השימוש בפייסבוק, והסיבה לכך "שאלונים"!

תופעת השאלונים שם מטורפת.

יש שאלון על כל דבר, מ"איזה לק הכי מתאים לך?" ל"כמה מטומטמת את?" ועד ל"איך תקראי לבת שלך?".

גיליתי שם די הרבה על עצמי תתפלאו חח.

בחזרה למה שדיברתי עליו בהתחלה לפני שגלשתי לכל החורים האלה; הספר, "חצי אח", לא עשה עליי שום רושם.

אבל אמא שלי לעומת זאת, היא כמו הספרניות הזקנות האלה בספריות הישנות בת"א. יש לה נשמה של ספרנית. היא כל כך יודעת לזהות ספרים טובים שזה מלחיץ. לא קרה שהיא קנתה ספר והוא לא היה אח"כ ברשימת רבי המכר או יותר מזה.

בקיצור, היא קנתה אותו די ממזמן, אמרה שהוא "נראה לה כמו משהו ששווה להעביר איתו את הזמן, או את החודש, בכל זאת 728 עמודים" במילים אלה ממש.

ואני מאמינה לאמא שלי.

אז, התחלתי לקרוא משהו שבחיים לא הייתי בוחרת בעצמי, ויותר מזה, אני מניחה שאם מישהו היה מדבר על הספר הזה הייתי ממליצה לו שלא לקרוא, כי אני מהאנשים שקצת מחייבים אחרים לחשוב כמוני, המ, יש לזה ביטוי נראה לי, אבל אני יושבת פה כבר חמש דקות ולא מצליחה להיזכר.

אז מה שאני אומרת, בכל הפוסט המבולגן הזה הוא שתהיו פתוחים.

גאדמט, גם אני מכוונת לשם, וזה קשה, כשאתה קצת צר אופק ומתעסק בעניינים פסימיים.

אני בחורה קשה, עקשנית, משוגעת המון ועצלנית. (כאילו תשובה לשאלה, "אנא מני את התכונות שהיית מוותרת עליהן")

ויש לי חלומות ומטרות וכאב והרבה ספקות, המון חשדות ופחדים.

אז פשוט נראה לי שאם אני (וגם אתם חמודים) אהיה קצת יותר פתוחה, לכל דבר, בלי להכליל ולהחליט מה בדיוק ומי ואיפה וכמה, אולי יהיה לי קצת יותר קל.

ואוו, ממש בוגר מצידי פתאום, מצחיק, אני קצת נשמעת כמו אמא שלי (הצילו?).

ואסיים בציטוט ראשוני מהספר, נראה לי שמהספר הזה עוד יגיעו הרבה ציטוטים:

עמוד 21, שורה 20:

"אבל כמו שקורה לעתים קרובות בזמן האחרון, המחשבה התפוגגה.

היא נפלה, העוקץ לא היה חד דיו, ובעודה מחליקה הרחק ממני, שקעתי גם אני בספקות עמוקים יותר.

מה בעצם יש לי להציע? עם איזה סיפורים אני מסוגל להתמודד? כמה אפשר לגנוב לפני שתופסים אותך?

כמה צריך לשקר לפני שיאמינו לך?

והלוא מאז ומעולם הייתי ספקן, ספקן ממוצע.

אכן, הטלתי ספק ברוב הדברים, שלא לדבר על ספק עצמי ובכלל, הטלתי ספק בקיומו של דבר שיכול להיקרא "אני",

בתקופות אפלות ראיתי בעצמי כמות מוגבלת של בשר שנערמה בשיטה מסוימת תחת השם ברנום."