כשאהיה מפורסמת ועשירה (תודה), וכשיעשו עליי דוקוסלב, ויכתבו עליי אוטוביוגרפיה, אני אוכל לספר לכל המראיינים שאבא שלי הוא איש קשה ואידיוט, עם פתיל באורך של פחות ממילימטר, כשבארוחת צהריים רגילה ושקטה כשאח שלי מתלבט מה לשים בצלחת הוא קם מהכיסא בעצבים ומתחיל להוריד לו דברים לצלחת ואומר "מחכים רק לך בשביל לאכול כוסעמק".
או שאנשים בבית מתווכחים על נושאים חשובים ומוציאים את שעל ליבם, הוא יורד למטה ממיטת הנשיאות שלו בחדר אחרי ששכב רגל על רגל וראה את הכדורגל המסריח שלו, ומתחיל לצעוק ש"נסתום את הפה ושנמאס לו לשמוע אותנו, מפגרים, חוצפנים, צייצנים".
בשלוש מילים לסיכום, אני שונאת אותו.
אמנם זה לא נראה כך כלפי חוץ, כי טוב, הוא פשוט שחקן מעולה, התיאטרון הישראלי והטלנובלות המצוצות מהאצבע שמשודרות כל יום בHOT 3, פשוט מפספסות פה שחקן אדיר בעל יכולות ווקליות מדהימות ותאטרליות מדופלמת. האיש אגדה. האיש סיוט.
והאח הקטן שלי, הוא באמת משהו משהו, דבר כזה עוד לא פגשתם (תתחילו להודות כבר עכשיו לאלוהים שהוא לא דחף לכם אותו לחיים).
ילד קטן עם פה גדול ופתיל אפילו יותר קצר משל אבא שלי. החבוב הקטן עדיין לא חגג פאקינג בר מצווה והוא כבר צורח עליי ואומר לי ללכת להזדיין ולסתום את הפה, פוקד עליי לצאת עם הכלב ולשיר יותר חלש, גיליון תלונות ממש הוא פתח עליי, מזל שלא הלך לדודה שלי ופתח לי תיק במשטרה על עבירות בין אח לאחות שמבחינתו אני עוברת.
הילד זקוק לטיפול, למוסד סגור, לתרופות, לאזיקים, למחסום פה ולכמה פליקים בטוסיק.
אותו אני לא שונאת, עליו אני מרחמת.
אחרונה ולא חביבה בכלל היא אמא שלי, אוי אמא, אמא שלי נשארה תקועה בגיל התיכון. ההתנהגות שלה איתי לפעמים יכולה להוציא מהדעת, והתלונה שלה כלפיי היא שאני לא נותנת לה לשרוק, אוי סליחה באמת שיש משהו שמעצבן אותי שאנשים עושים, שריקות. אז כשאני לחמש דקות לידך, תזמזמי ואל תשרקי.
אני פונה אליה בבוקר ואומרת לה שאני רוצה להביא כמה חברים אחרי היציאה ביומולדת שלי, אומרת לה שצריך לשים איפושהוא את הכלב כי הוא בקטע של לאכול אנשים ולנבוח עליהם, שואלת אותה אולי נשים אותו בחדר של יובי כפתרון ראשוני, והיא מתחילה לצעוק עליי שיובל הוא לא השומר של הכלב, ושבכלל אני ילדה מאוד רעשנית וגם אלינור עושה מלא רעש ואז מגיע שיא השיחה המרנינה שלנו, אמא חוזרת שוב בפעם החמישים מיליארד לימי התיכון שלה ומתארת לי איך כשהיא הייתה מביאה חברים לא היו שמים לב אליהם בכלל, והם היו מדברים בשקט וצוחקים בשקט וההורים שלה? הם בכלל לא שמו לב שהיא הביאה אנשים הביתה.
טוב סליחה אמא שאני אוהבת לצחוק ולהצחיק ולדבר ושוב לצחוק ולשיר ולנגן ולעשות רעש עם חברים שלי.
"אנחנו תמיד משווים בין הדור שלנו אליכם" מפגרת! זהו הדור שלך כבר בן 40 ופאקינג 3 ותתחילי להפנים שאני עכשיו בת 17 ולא את ותסתמי את הפה שלך! ותפסיקי לספר לי על האבטיחים שגנבת ועל הסיכומים שכתבת ואיך שהיית בשקט עם חברים! כי אין לזה קשר בכלל למה שאני מדברת איתך עליו! ארגגגגגגג.
אני שומרת את כל זה בפנים כל החיים שלי, ושותקת ושותקת ושותקת ומשחקת אותה כאילו החיים יפים, כמה שאפשר, ואח"כ הם מתפלאים למה אני מכורה לכל כך הרבה דברים, ולמה אני נכנסת לדיכאון ומתפרצת עליהם מהר, כי הם זונות וטיפשים וחסרי רגישות וחושבים שאם הם יגידו איזה מושי לושי קטן ואיזה מילה טובה ואני אוהבת אותך תמיד אז אני אסלח להם, או אחשוב שהם בסדר.
כל יום שעובר הוא עוד משחק בסרט הפרטי שלי, והתסריט גרוע! התוכן מעופש! והשחקנים צריכים לפרוש מהתעשייה!
ויש לי יום הולדת עוד יומיים, ואוו אני כבר ממש לא יכולה לחכות.
פשוט יהיה כל כך כיף כשאני לא מדברת עם המשפחה שלי וכועסת עליהם ורוצה שהם יפלו לבור עמוק עם חיות שאוכלות אדם.
גם אם נשלים זה יהיה כל כך לא אמיתי ומזויף שעדיף שנתחיל לשתוק מעכשיו ולתמיד.
בטח עוד כמה ימים יהיה פה פוסט ממש מאושר על היומולדת שלי, על החברים שלי, המתנות והצחוקים והכיף והרעש.
טוב דבר אחד טוב יוצא מאיך שהחיים שלי מתגלגלים: אני מלאת השראה וכותבת הרבה. אושר גדול.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
