פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

למרגו יש מנהג די רגיל,
לכבות את עצמה כשמתקרבים לנקודת הצתה.
והיא בוכה בלילות לתוך העיניים,
וקושרת לעצמה את הידיים כדי שלא תוכל לנגב את הדמעות שלה.

ומרגו לא באמת כועסת, היא רק קצת מתוסכלת,
"לא קל לחיות בבריכה של דמעות מלוחות", מרגו אומרת,
דמעות ששורפות בפצעים הפתוחים שלא נסגרו מעולם.

מרגו אומרת אמת בפנים,
ועולה ויורדת בתחנות החיים של גברים די זרים
בתל אביב או אל. איי

והיא אוהבת לצעוק מגג הבניין עד למטה
צועקת חזק כל מיני משפטי חיזוק בשקל
שלטענתה מחזיקים אותה חייה

ומרגו אוהבת דרמה,
אז היא מזמזמת בראש שיר מסרט ישן על כוכבת, נאהבת,
וזורקת עצמה על מזרון קפיצים שחורק לה צלילים,
צלילים שממלאים את ראשה במחשבות על הסרט שלה שעוד לא נגמר.

ומרגו תוהה למה ההקרנה לא נגמרת,
ועולה למרפסת של איזה שכנה,
כזאת שאוהבת להתלונן על הרעש ולא מחלקת חלב וסוכר,

מרגו דורכת בדרך על זכרונות בשחור לבן שפזורים על הרצפה,
ודמעות מלוחות מחוררות תמונה אחרי תמונה, צורבות חור בהווה על עדויות העבר.
ומרגו גוררת עצמה מהר ככל האפשר, משהו בה אומר לה שהכל חייב להיעצר כאן,
היא מטפסת על שתי מדרגות שיש קשיחות,
כאלה שדמעות מלוחות לא חודרות.

ומרגו צועקת למטה בפעם האחרונה, מאמצת את משפטי החיזוק וממלאת את הריאות בדרמה שלה:
"בשביל למצוא את עצמך, אל תברחי רחוק מידי!"
והיא קדה קידה קלה בראשה,
עינייה מצטמצמות לכדי קריצה קטנה,
ונראה כאילו מרגו מביטה בכפות רגליה,
בזמן ששפתה התחתונה פוזלת קצת ימינה,

היו כאלה שיגידו שהיה זה חצי חיוך של השלמה,
כי רגע לאחר מכן,
מרגו חייכה,
שרועה לרווחה על המדרכה.







*חייבת לציין שזה לא גמור בכלל.
אני שונאת פה כל כך הרבה דברים, וכתבתי את זה באמצע הלילה, חצי עיוורת, חצי ישנה,
אבל בכל זאת, שחררתי לאוויר העולם.

ד"א זה שיר, לא סיפור.