פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

בעולם מתקיימים אירועים שגורמים לי לחשוב.

זה לא איזה חידוש מרענן שאני חושבת, כי אני בערך הבחורה הכי חושבת שיש, כל דבר עובר תהליך חשיבה, הפנמה, חשיבה מחדש, כן לא וכל מה שבניהם, ואז נגמר התהליך, סוגרים את הבסטה, בקיצור, תהליך חשיבה של מקק.

אז הגעתי למסקנה, בעודי צופה בסדרת דוקו החדשה "מחוברות", שיש בעולם דברים שמקסימים אותי וגורמים לי לחייך חצי חיוך ממש אמיתי, ולהוציא קול כזה של הסכמה או הזדהות, או הקול הזה שיוצא לפעמים כשנופל לך האסימון לגבי משהו. אבל לידם, מתמודדים צמוד צמוד, הדברים שעצבנים אותי.

עצבים זה אחד הקריטריונים שמאפיינים אותי. חבל, אני אומרת, חבל להיות עצבנית. זה מזקין ומוציא שערות לבנות. אבל אני כבר זקנה בנפש ושערות לבנות יצאו לי כבר מזמן, זה קטע כזה במשפחה ואצלי בפרט.

עצבים לפעמים יכולים להוציא ממני רוע, רוע גולמי כזה שנח על ראשיהם של אנשים רנדומליים שנמצאים בסביבה שלי בזמן שיצר העצבנות פוקע בי. בתכלס, עצבים זה פתטי. אבל הקטע הוא שלהיות שמחים זה פתטי בערך באותה המידה. אז איך מגיעים לאמצע, מה נמצא בין שמחה לעצבנית?

אז זהו, אני חושבת שעליתי על זה, בין שמחה לעצבנית נמצאת גברת אחת שעונה לשם: מתוסבכת. וגברת מתוסבכת, לא מספיק לה להיות מתוסבכת, בתוך כל הסיבוך שלה יש גם תסכול. זה ממש מלכודת כפולה כזאת שאוהבת לעטות מסכות של שמחה ועצבים גם יחד.

מתוך כל הדברים הנל ניתן להבין שאני המתוסבכת.

אבל התסבוך הוא תופעת לוואי, תופעת לוואי של הסביבה.

והסביבה היא גורם בלתי ניתן לשינוי, לפחות לא בכמה שנים הקרובות.

הלוואי שהחיים שלי היו כמו משוואה פשוטה כזאת, איקסים לצד ימין, מספרים שלמים לצד שמאל, וסוגרים עניין.

איקסים זה כל הדברים שאין לי, הדברים שהייתי רוצה להשיג, מי שאני רוצה להיות, שאיפות גדולות ושאיפות קטנות.

ובצד השני של המשוואה נמצאים השלמים, כביכול הדברים שכבר יש לי, מונחים שלמים מולי.

נחמד, תודה רבה, מה אני עושה עם השלמים האלה בכלל? ומה זה השלמים האלה? ומי שם אותם כאן ואיך הם הפכו לשלמים?

אני חושבת שאין לי הרבה שלמים, בעצם כשאני חושבת על זה, אין לי שלמים בכלל, שום דבר לא שלם אצלי, אני הרבה חלקים של פאזלים שונים שהתערבבו בטעות באותה הקופסא.

אוי אברוך, בכלל רציתי לכתוב על דברים שמעצבנים אותי.

טוב, אני אשמור את זה ללילה חם וארוך אחר, כשלאצבעות שלי יהיה חשק להקליד עוד קצת.

ניפרד לשלום ידידיי חסרי הפנים אך בעלי חיבורי הUSB,

אה ובואו לא נשכח את ההצלחה בשבילי ביום ראשון, מתכונת במתמטיקהאיכסגועלנפש, לאט לאט מתקרבים ל14.7, היום בו הגאולה תגיע ואני אסיים עם היחידה המפגרת הזאת.

אני שונאת את הים העמוק והסוער הזה של הכותבים האנונימיים יותר או פחות כאן בבלוגיה, אני שונאת את זה כי אני נבלעת ואף אחד לא טועם את המטעמים שאני משאירה כאן לכולם על השיש, וזה אפילו לא בעילום שם, ראבק יא זונות, אני נחשפת כאן, כבר יותר משלוש שנים ואין תגובה, אח, אין טעם, והמשפט האחרון כאילו נאמר מפיה של אישה אחרת, אני נטשתי את המרמור, רק לכמה רגעים, תכף הוא יחזור.

אני הייתי סאפ, ואתם הייתם אתם.

להתראות.