פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

שליטה קשורה לכוח, אבל לא בהכרח לכוח פיזי.

הכוח לשנות, הכוח לתפוס את עצמך בידיים, הכוח להתקדם, הכוח להחליט.

היום בעודי מממשת את ייעודי בחיים (לא לעשות כלום כל הזמן), ראיתי טלוויזיה, וכמה משפטים מאיזה דמות מעורערת בסדרה קצת מוזרה גרמו לי לחשוב ונזכרתי במשהו די מוזר. לפני זה, הדמות הזאת דיברה על חלומות, ועל איך שמה שאנחנו חולמים קשור למציאות שלנו, והחיים שלנו מתורגמים לחלומות שלנו בצורה קיצונית יותר וכו', ואז הדמות המעורערת הזאת כפי שציינתי, הבינה שהיא צריכה לקחת שליטה בחלום שלה כדי שהמציאות שלה תסתדר. וחשבתי לעצמי, ואוו, זה פתרון נהדר, לשלוט במה שקורה לך בחלומות בתקווה שזה יתורגם למציאות. קצת מוזר אבל בלעתי את זה מהר. עזבתי את כל עניין החלומות הביזארי הזה לכמה שעות, ואז פתאום נדלקה לי נורה אדומה שאמרה "ספיר, את בכלל לא חולמת בלילה".

כן, אני היא ספיר, הילדה שלא חולמת.

וחשבתי על זה קצת, מה זה אומר עליי שאני לא חולמת? יש לזה סיבה? לחלום זה חלק מתהליך השינה, לחלום זה חלק מתהליך החיים, אז מה קורה פה, ולמה אני לא חולמת?

אפשרות ראשונה היא שאני באמת לא חולמת, פשוטו כמשמעו, פשוט ישנה בלי שתלאות חיי חומקות לי לתוך פנטזייה דמיונית ומטורללת.

האפשרות השניה היא שאני לא זוכרת את החלומות שלי, שזה ממש חבל כי חלומות זה נחמד ואחלה.

אפשרות שלישית (אני מציעה לא להתמקד בה), לוכד החלומות שתלוי על הקיר בחדר לידי, לוכד לי את החלומות, ולא מותיר לי אף חלום לזכור. לקח את העבודה שלו ברצינות כנראה והחליט לסלק לא רק את הסיוטים, אלא גם את הקטעים עם הפרחים והפיות הטובות שרצים לי בראש בלילה.

אפשרות רביעית, שהיא אכן אפשרית וקיימת אצלי לפעמים, אני חולמת כשאני בין עולם הישנים לעולם הערים. זאת אומרת, כשאני על סף להתעורר, יש לי ככה 7 שניות של חלום שמרגיש כמו נצח ואז אני קמה וזוכרת רק את הסוף או איזה פנים של מישהו או איזה מקום מהחלום.

דבר מוזר אני זוכרת לחלוטין שקרה לי בתקופה שכן הייתי חולמת, לא הרבה אבל מעט, אני זוכרת שזה היה באפשרות הרביעית, שהייתי בין עולם הישנים לערים, והייתי חולמת משהו, ואני זוכרת שהיו קורים דברים בחלום, ולא אהבתי את השתלשלות האירועים, אז אני כאילו מדברת לעצמי בחלום, מהמקום של המתבוננת על כל מה שקורה מתחתיי בחלום, ואומרת לעצמי "ספיר, זה החלום שלך, תשני את זה ככה שהכל יסתדר איך שאת אוהבת ורוצה". מה שהיה ממש עצוב הוא שזה לא עבד, גם אם ממש רציתי לשנות דברים, ולהפוך אותם לטובים ולבסדר הם נשארו כמו שהחלום רצה והתגלגלו לאן שהמוח שלי לקח אותם ולא הרצונות והקפריזות שלי בתור חולמת מבקרת.

פתאום נזכרתי עכשיו בזמן שכתבתי על כל החלומות האלה, באיזה חלום אחד, שהיה די סיוט למען האמת, היינו אני, אמא שלי, ואחי אני חושבת, החלום התחיל כשכנראה אבא שלי נהרג או נעלם, לא ברור, ואנחנו מסתתרים, והבית שלי מרגיש כמו הבית שלי, אבל לא נראה כמוהו, ואנחנו קופצים מפה לשם, בורחים ומסתתרים וכאילו נשארים באותו המקום, ואנשים, שאין לי מושג איך הם נראים, אני רק יודעת שהם שם, הם רודפים אחרינו, ותוקפים, אני לא זוכרת איך, ואני זוכרת את התחושות הנוראיות שעלו לי מתוך החלום הזה, וכל הזמן הייתי על סף להתעורר ולא הצלחתי, ואני זוכרת שניסיתי לשנות את מה שקורה, ולהחליט עם עצמי כחולמת לשנות את מה שקורה לי בחלום ולהינצל או לנצח, ולא הצלחתי, ואני זוכרת שכשהתעוררתי, הייתה לי תחושה של פחד ובלבול ותבוסה.

חלומות זה דבר מוזר.

לא סיימתי את דברי בנוגע לחלומות, אבל התחיל 90210 ואני צריכה להצדיק את קיומי כ"עצלנית, בטטה, אדישה כרונית" וללכת למיטה שלי לראות טלוויזיה.

נשתמע, נתכתב, איך שאתם רוצים לקרוא לזה,

אני הייתי סאפ, ואתם הייתם אתם.

להת'.