היום בבוקר חלמתי וכשהתעוררתי זכרתי לחלוטין את החלום שלי, ראיתי את התמונות בראש והמילים היו לי על קצה הלשון. כשקמתי באמת זכרתי רק את הסוף.
אני הולכת יד ביד עם דודה שלי, שעומדת ללדת עוד שבועיים, והיא לא נראית כמו עצמה, ואנחנו הולכת מהר ויורדות מספינת תענוגות כזאת שמתפרקת אחרי כל צעד שלנו, ואני אומרת לה בשקט "טלי, נשארנו רק שתינו, כולם מתו, איבדתי את אמא ואת מיכי", והיא אומרת לי "אין מה לעשות", ואז מאחורה אני שומעת פתאום את אח שלי אומר "גם אני נשארתי", ואז אני מסתובבת אליו, והוא ממשיך לרדת למטה ואני רואה שמחכים לו למטה סבא וסבתא שלי, אלה שאני לא בקשר איתם, ואני אומרת לו "יובל, אתה יודע שאם אתה הולך איתם אז אנחנו לא יכולים להישאר ביחד". והוא אומר לי "אני יודע", והולך איתם. ואז אני מתעוררת.
יותר מידי בעיות, פחות מידי חלומות, ואף פסיכולוג שיסביר לי מה לעזעזל מתחולל לי במוח.
אתמול נסעתי עם אמא, סבא וסבתא לת"א, לבקר את איילת וטלי, שהיא כבר בסוף חודש תשיעי. הן כאלה מתוקות, אני בעצם כל כך מאושרת בשבילן, וכל כך שמחה שהן מצאו אחת את השניה, ומצד שני, כל המציאה הזאת, מסתכמת בשבילי כסוג של אובדן קטן, של הדודה המגניבה שלי עם הדירה המגניבה שלה בת"א. פשוט נראלי שלא מיציתי את המקום ההוא מספיק ופתאום היא עם בת זוג, עוד שניה תינוקת ושני ילדים חורגים בבית מושלם בת"א.
הסתכלתי על הבית אתמול ובחנתי כל מקום ואמרתי, וואלה, היה מתאים לי לגור כאן.
הבית שלהן הרגיש לי משוחרר, הרגיש לי נקי, הרגיש לי אוהב, והבית שלי, הרגיש לי אטום, קטן ומחניק, למרות ענק ומרווח במציאות.
היינו אצלן אתמול חמש שעות, ובחמש שעות האלה בקושי הוצאתי מילה. אני לא יודעת למה, אבל הרגשתי שאין שם מקום בשבילי, שכמה שאני אוהבת את האנשים שסביבי, אין להם מקום בשבילי ואני לא מעניינת אותם והם לא זקוקים לי.
בזמן האחרון אני שונאת את אמא שלי.
אני לא מצליחה לעצור את עצמי מלנהוג בה ברשעות, להתעלם ממנה, ולענות לה בגסות. לא משנה איך היא מדברת אליי, לא משנה מה היא עושה בשבילי או לא עושה, אני פשוט רעה אליה, ואני לא מצליחה לשנות את זה.
אני לא זוכרת כבר למה אני כועסת עליה, ולמה אני עושה את זה, ובגלל זה כל המצב הזה כל כך מתסכל.
אני ואמא היינו החברות הכי טובות, מיותר לומר שהיא ידעה עליי הכל פעם, ועכשיו כלום. אני לא מסוגלת לדבר איתה בלי לצעוק עליה ובלי להתחרפן אחרי המילה הראשונה שהיא אומרת לי.
אני מוצאת בה כל מיני דברים קטנים שגורמים לי לסלוד ממנה.
בגלל אמא שלי גיליתי שחולשה מגעילה אותי.
בגלל החולשה שלה.
כשהיא לא מרגישה טוב או חולה, יש לה טון דיבור כזה שגורם לי לרצות לתת לה בוקס לפנים.
אני כותבת את המילים האלה ומרגישה רע. כי זה מרושע ומגעיל ולא טוב בכלל.
אני רוצה לדעת למה, למה כל זה קורה לי בפנים, למה אני לא מסוגלת להיות איתה כמו פעם.
כוסעמק של המוח.
הקעקוע הנוכחי שלי.
*אני עושה עוד אחד, בשניה שיהיה לי זמן ואני אמצא את הציור המושלם של מפתח סול.
מפתח סול קטן ושחור על מפרק כף יד ימין. זה הקעקוע הבא שלי.
לפני כמה ימים חשבתי שאולי אני לא אוהבת את הקעקוע הראשון שלי, כי שמעתי אנשים מדברים על קעקועים ושמה שהם קיעקעו זה משהו עם משמעות מסוימת עבורם, משהו שאולי מייצג אותם.
ופתאום הרגשתי נורא מזויפת וטיפשה ואמרתי לעצמי, יופי סתם השחתתי את הגוף שלי עם ציור חסר משמעות.
אחרי כמה זמן זה עלה לי שוב בראש, והסתכלתי שוב בקעקוע שלי, ואמרתי, זה קעקוע שמסמל את התקופה בה הייתי קצת מאושרת, וקצת משועממת, וקצת טינאייג'רית, וקצת אמיצה, וקצת מפגרת, והציור עצמו, אני חושבת שהציור עצמו מסמל אותי, אני, האמנית המיוסרת שמעדיפה להיוותר בודדה וסוררת ולהיאחז בכדור הגדול של הכאב שלי. אני חושבת שזה מה שמסמל הקעקוע שלי. ואני חושבת שזה יפה וטוב ואני שמחה שהגעתי למסקנה הזאת, כי היה לי נורא חבל אם באמת הייתי שונאת את הקעקוע שלי ולא מוצאת בו שום משמעות לגביי חוץ מציור על הגב שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
