להיות מלאה בבולשיט זה מתיש, להסתכל על עצמך במראה ולראות אותך, גדולה, עגולה, שתיים גומות, גבות רעועות, שיער שזקוק לצביעה מחדש.
אין לדעת מתי אראה את האמת לאמיתה, כמו איזה זוחל ארוך ודביק הסתבכה לי הנשמה, בתככים, תעלות של ביוב, ערמות של כביסה, דאגות,
ומילים של בלבול ותפיסה לא נכונה, של המצב, של עכשיו, של אותה השעה, של אתמול והיום ובעוד שנה.
אני לא מסוגלת להפנים את עצמי, אני סוג של קליפה, קוקוס משומש על אי בודד ומלוטש על מסך טלוויזיה מאובק שדורש תשומת לב, שדורש מבטים ומילים והבנה של המצב.
והקליפה הזאת שלי מתקשה לאט לאט, נאטמת, מתרוקנת מכל תוכנה, מותירה אחריה שבבים קטנים של זיכרונות ממה שפעם היה, ממה שפעם קרה, ממי שפעם הייתי ועכשיו איננה.
ואותם אנשים, עוברי האורח בחיי, שלעיתים נשארים לזמן ממושך, ולפעמים לא נשארים יותר מידי, הם רומזים לי בקלות, ונוקשים על קליפתי, מנסים להחזיר מהשאול את נשמתי. ועדיין לא ניחשתי אם באמת השאולה היא ירדה, או שאולי היא על צידי הכביש, בודדה, מחכה שאשוב מאותו המקום בו אני עכשיו, אאסוף אותה אל תוכי ואחיה את המצב.
* היום אחרי הרבה זמן שלא בכיתי, זה קרה. בכי מתוק של צחוק. מבט אחד קטן בסיטואציה משונה ונוצר בי חוסר שליטה על בלוטות הצחוק והבכי כאחד.
אני חושבת שאני מלאה במילים ללא כיוון, ומלאה בכיוונים ללא מטרה, ומלאה במטרות ללא משמעות ומלאה במשמעות שהיא לא שלי.
רק שתדעו, שמוסיקה זה קשה, לשיר סולפז' זה מטופש, לנצח בסולפז' זה עוד יותר מטופש ויצירות סולפז' אוקראניות זה כאב ראש.
אני מתוסכלת, מבולבלת ועצבנית על כל המצב הזה, על הקול שלי, על הרסיטל הזה, על שיעורי הפסנתר האלה ולימודי התיאוריה של המוסיקה.
אני שומעת עכשיו מישהו משתעל מתחת לבית שלי. גאד פאקינג דמט, תשתעל בבית שלך. זאת רמת חוסר הסבלנות שלי. אבוי לי ואבוי לכם. ואבוי לאיש שמשתעל.
אני הולכת מכאן עכשיו, כי אני חושבת שהכלב שלי השתין לי בחדר (אידיוט הייתי צריכה לקבע לו את הזין במקל או משהו). שמישהו יביא לי סמרטוט גאדמט!
אלוהים אני צריכה לקחת תמציות באך או משהו ולהירגע.
סקירת מצב קטנטנה:
אמא צעקה עליי היום.
קניתי תלבושת ביה"ס מחולצות של גברים.
רציתי לסגור את הפסנתר על האצבעות של המורה שלי למוסיקה.
פרה זאת חיה מסריחה. ומסתבר שהיא משתינה בצורה רנדומלית.
חישוקים זה לא שיעור ספורט.
להתראות, ותהנו מהפוסט ההזוי הזה שמכיל רשמים מטאפוריים ואומנותיים שנכתבו בכמה רגעי תימהון ולאחר מכן נחיתת האונס שלי לתוך המציאות ההזויה וחסרת הסבלנות שלי.
אל תשכחו לראות האוס היום, 22:00 HOT3.
למרות שאף אחת לא יכולה לתפוס את המקום של קמרון כאישה הפמיניסטית בעלת הרגשות והזיקה לזכויות האדם אני עדיין אכבד את יו לאורי ואצפה.