פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

עשיתי עכשיו קפיצה שנה אחורה בבלוג, ואוו, כמה שהכל נראה שם מסובך, זה בעצם היה כל כך קל.

אני רוצה משקפיים ורודים וכותרות ענקיות של שירים מלנכוליים המסמנים שלכת בראש.

אני רוצה את החברות הכי טובות שלי בחזרה, ואת הלהקה והמוסיקה וחיבוקים וריגושים ואני אפילו מתגעגעת לחלוק סיגריה עם מישהו. (נא לא להרוג אותי בבקשה, כל קוראי הבלוג הסמויים שנגד עישון, אהמ אלינור אהמ).

נורא נורא נורא נורא בא לי להרזות.

כל כך בא לי שאני לא עושה כלום.

גם בא לי לצאת מהמצב העגום שאני נמצאת בו, הדבר שאני בעצם הכי שונאת בעולם והשנה מרוב הבטחות הפכתי אותו לדבר האהוב עליי, השגרה.

מי שמכיר אותי באמת טוב, יודע כמה שנאתי אותה, השגרה המזוינת שהרגשתי שאוכלת אותי בעודי בחיים, ומכלה אותי לחלוטין.

והנה אני הפכתי לחברה הכי טובה שלה, אשכרה הולכת לישון לפני עשר וחצי וקמה בזמן בבוקר, מכינה שיעורים ולומדת (חוץ ממתמטיקה).

כוסעמק, אהבתי להיות מבולגנת, חסרת אחריות וסתומה. זה הרבה יותר קל, הרבה יותר מגניב (מדברת הזקנה שבי) והרבה יותר זורם.

פעם אחת לא חשבתי השנה להבריז ממתמטיקה, ויש לי יומיים בשבוע שפשוט דורשים את המעשה הזה, פשוט דורשים שאני לא אדרוך בכיתה.

אבל המשו"ב והדוחות והלימודים והציון ואני ואני ואני ואני ואני והמורים והמורות ואמא וסבתא, איי קראמבה.

איזה יופי אני חושבת שהפוסט הזה יימחק או ייאכל או ידחף לתחת או משהו בסגנון, אני הולכת למרוח שכבת לק ירוק שניה על הציפורניים שלי.

לפני כמה זמן אמרו לי שלא חולף שבוע אחד ואני כבר מחליפה צבע, אז עכשיו אחרי שהבחינו בזה אני מרגישה חובה לספק להם צבעים חדשים כל שבוע.

בני זונות.

סתם, אני נהנית, אני חושבת.

איזה כיף זה לכתוב, dont you think?

אה אבל אתם לא חושבים, אז בסדר.