פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

חסרות לי מילים.

חסרה לי הקשבה.

אני שומעת אותם, יש ביניהם משהו שאין לי בו חלק.

הלכתי רחוק, לקחתי יותר מכמה צעדים, התרחקתי.

לא מעצמי, אלא מהם.

מהקרבה שלהם, מהאהבה שלהם, מתחושת האחדות שיש להם.

אני אינדיבידואל, ואני צריכה לעמוד בזה.

אבל לפעמים, קשה לי. והמילים כמו נמשות ממני רחוק ומותירות אותי בתחושה של ריקנות שמזדעקת להתמלא.

רק שאין תשובה, עדיין ריק כאן, והשעות והימים ממלאים את החסר, הדאגות השגרתיות מונחות על הכתפיים ומהוות מעין הסוואה לכלום שמרחף מעליי.

כסף, חברים, עבודה, בית, משפחה, לימודים, צבא, אחריות, מוסיקה.

מה קורה פה?