פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

מעניין מה אמא שלי חושבת עליי באמת.

כשהיא הולכת לישון בלילה, אני נמצאת במחשבות שלה?

פעם חשבתי שאני יכולה להגיד לה הכל. חשבתי שבלעדיה העולם יקרוס לי. (נגבו את הדמעות חבר'ה, פה זה לא תרגיל זול של חברת הפקה בפריים טיים הישראלי המסריח, אלו הם גיבובי מחשבות רנדומליים שנדלקו אצלי).

היום אני מחפשת אותה לפעמים. אבל לא כמו ברומן מסעיר של אלנה פרנטה, יותר כמו בסדרה בערוץ הילדים רק בלי הסוף הטוב עם מוסר ההשכל והחיבוקים הנרטבים מדמעות.

לא החברה הכי טובה שלי, היא מוציאה ממני את הצד האגרסיבי שבי, החלק בתוכי שאני רוצה לחתוך, בצורה נקייה ומסודרת, להסיר מעצמי את האדישות, האיבה, הקרירות, הזעם שיש לי כלפיה.

הורים, הם מחפשים תשובות, בשביל עצמם. הם משליכים אותנו לעולם הזה עם זיכרון מטושטש של מי שהם היו ומי הם עכשיו כשאנחנו מובילים אותם קדימה, מבלבלים להם את ההגדרה העצמית שלהם, מחליטים בשבילם מה חשוב ומה לא רלוונטי, מרוקנים להם את הארנק, את מיכל הדלק ואת הזמן הפנוי אנחנו קורעים לגזרים והופכים אותו לשלנו.

אני לא נוקטת עמדה, יותר קל לי להתעלם.