ביקורת היא אמנם מבורכת כשהיא מסתובבת עם חברתה הבונה, אבל אני לא יכולה להתעלם מהסימנים הכחולים שהיא משאירה עליי. אני רוצה לשמוע את הביקורת, אם להיות כנה, אני משתוקקת אליה. אבל בסתר לבי אני בעצם משתוקקת למילים טובות, להשתאות נפש, לפעירת פה ועיניים גלובלית שתהמם את כולם. זאת בגלל שאני מודעת לאבני הדרך שעדיין לא דילגתי מעליהן או אימצתי לעצמי. זאת בגלל שאני בעלת מודעות עצמית אסטרונומית קמעה אפשר לומר, כזאת שמאפשרת לי להיות זאת עם התשובות הנכונות, ההבנה והתובנות.
הבעיה הגדולה ביותר שלי היא "האחר", ומה הכוונה? אותן מילים של אחרים שנשזרות בצורה כה טבעית וממוקדת ומולידות סיפורים שאני יכולה רק לחלום שאכתוב. אותן מחשבות ואותם חלומות שלא מתרגמים לי לסיפור.
ההרגשה שלי לרוב היא שאני מלאה בדימויים ומטאפורות, ציורי לשון נהדרים שפשוט מגיחים להם ממעמקי מוחי וזהו. שם זה נעצר. אני לא מצליחה לתרגם את כל הכלים האלו: השמות, התיאורים - האמצעים האמנותיים לכדי משמעות, לכדי מסר. וזה כואב לי. אם לומר את האמת, אני נכווית בכל פעם שאני נשארת חסרת מילים מול אותה התחלה של סיפור, או אמצע ואפילו סוף. ואז אני מתרחקת. אני מתרחקת מהמילים, אני מניחה את הספר על המדף ומטשטשת את העקבות של הסימנייה בין העמודים. אני לוחצת על השלט וממלאת את עצמי בתכנים אחרים של מיינסטרים ורייטינג ונאחזת בפחד מהבינוניות שבי. הרי אף אחד מאיתנו לא מושלם, ואני יודעת זאת אולי טוב יותר מכולם. הבעיה מתרגמת לעוד פנים, כי מעבר לפחד נמצא הרצון. אני רוצה להיות הכי טובה, אני רוצה להאיר עיניים עם הסיפורים שלי, אני רוצה לגרום לצביטה בלב או לצחקוק, ובגלל כל אלה אני מוצאת את עצמי עצורה, הגלגלים במוח שלי לא משומנים ויתרה מזאת, הם לא רוצים לקבל את מנת השמן שלהם. הם נמנעים.
אני נמנעת. ויוצא מצב של חוסר בכתיבה, ורעיונות שמתאדים אל מול מסך הטלוויזיה או הקולנוע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
