התיישבתי רגע בשביל לנוח, לא מעייפות, עייפות לא עוצרת אותי. עייפות מחשלת,
אני חושבת. ההתעוררות בבוקר היא מין מבחן כזה שצריך לעבור כל יום מחדש, בנוסף לכל
השאר. החיים, החיים הם מבחן. מבחן התוצאה, מבחן ההגשמה, מבחן הכמויות וההצלחות.
כמה אתה מאושר, כמה אתה עשיר, כמה אתה זיין. אני כמובן לא מזדיינת, אני עושה אהבה.
למרות שהלוואי ויכולתי לקרוא לזה להזדיין ועדיין להישמע נשית ובתולית, אולי עדינה.
מגיעה תקופה בחיים שהמנוחות היחידות שלך בכלל לא קשורות בשום דרך
לישיבה, שכיבה או ציפה על המים. זה יותר לקיחת פסק זמן מהמחשבות, כי פיזית את פשוט
חייבת להמשיך. חייבת להמשיך לקום בכל בוקר, להכין את הנס או השחור. חייבת לגלח את
השחי ולמרוט גבות, חייבת למרוח את הפרצוף שלך כדי להסתיר פגמים, פגמים שאולי את
אוהבת, או שיצרת לעצמך. כי בסופו של דבר מה שקורה בחוץ הוא התגלמות הפנימיות שלנו,
אז למה אומרים את זה רק על שומן ולא על חצ'קונים?
הייתה תקופה שמתתי על סימני המתיחה שלי, חלמתי בלילה שמתחתי אותם בעצמי.
אולי זה באמת מה שקרה. הייתי חייבת למתוח אותם כדי לתקל את כל מי שירצה לעבור.
בכל מקרה, היום אני כבר לא כל כך מתה עליהם. מרגישה כאילו עברתי איזה
שלושים לידות כשבסופו של דבר, בסך הכל בלסתי אוכל וגדלתי לאישה רבת מימדים עם כרס
מקסימה שמשווה לי מראה די מתוק של אישה בת 30 פלוס שכורעת ללדת.
לקחתי את ההפסקה שמגיעה לי מהחיים הדינמיים שלי (מעבר בין שכיבה מול
הטלוויזיה לישיבה מול המחשב) וקצת רוקנתי מחשבות. מחשבות הן בנות של זונות. במיתולוגיה
היוונית היו צריכים לחשוב על אלה כלשהיא שתייצג את הזונות, זונות אמיתיות, כאלה
שאין להן שום אג'נדה חוץ מלרוקן גברים מתכולתם, השכלית והגופנית. אין אף אחת כזאת
שנחשבת לאלילה. לא מדברת על מרלין מורנו. היא סמל סקס, אבל אף לא פעם אחת השוו
אותה לזונה. אני רוצה זונה דאמט! אני רוצה איזה אחת כמו רחב הזונה מהתנ"ך (רק
עם שם קליט יותר בבקשה), שתהווה דוגמא לכל הנשים שלא חושקות ברומנטיקה או רגשות,
אלא רק בתכלס.
אתם קהל קשה. אבל גם אני, אז אני לא יכולה להתלונן הרבה. ז"א, אני
יכולה, אבל אז מה ייצא לי מזה? אולי כאבי מחזור מדומים.
לכתוב זה לרוקן. זה להזמין זבלנים מדומים שידחפו לי ידיים לתוך הבטן וייקחו
לי משם את כל מה שאגרתי. ואני אוגרת די הרבה. ולמה התכוונתי כשאמרתי שאתם קהל קשה?
ובכן, לכך שכשאני כבר נותנת לאיזה נובאדי לחטט לי בבטן, הכל מתפוצץ לי בפרצוף. אני
כותבת וכל מה שנמצא אצלי בראש הוא מה יגידו. זה פאקינג שורף את הבריאות. כרגע,
מבחינה פיסית אני אולי בת 18, אבל בתכלס בגללכם, מנטאלית אני בת 36, חרדתית,
אובססיבית ומושפעת. יא זין.
לא כתבתי פה על כלום, ותכננתי לכתוב סיפור. אבל כפי שהבנתם, זה די קשה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
