יום כיפור נגמר. לא יודעת אם נחוץ מצידי לומר שלא חשתי לרגע התענות או סיגוף כלשהם. זאת השנה השנייה שאני צמה, והאמת, אם אסכם זאת בפשטות, אני עושה זאת רק מפני שזה לא קשה לי בכלל. משום מה, חובבת אוכל שכמוני, לא מתענה כלל וכלל כשלוקחים ממנה אוכל לעשרים וחמש שעות תמימות.
הקידמה, על כל יתרונותיה, ממטירה עלינו לעיתים דברים שמעולם לא ביקשנו, כמו למשל הסליחות שמשתפים הבריות דרך הרשתות החברתיות והסמסים הנדושים שנשלחים בעוד מעין הצהרה חברתית וטרנדיות מטופשת, אבולוציה שבעצם מעידה על רגרסיה. כל אותם הסמסים שנשלחים בימי ההולדת והודעות השרשרת של "חג שמח", "אני מבקש סליחה מכל מי שפגעתי בו" - או הציניים שמאמינים שבדבריהם המציאו את הגלגל - "כל מי שפגעתי בו - כנראה זה הגיע לו" רק משקפים את האטימות הישראלית (או אולי אטימות גלובלית) למשמעות הבסיסית של המילים שהם מקלידים במחשבה כי "עשו את המוטל עליהם".
בכל מקרה, אני מעבר למזועזעת, אני כבר אדישה. משועממת מהנוחיות הציבורית של כולם. לבקש סליחה באופן קולקטיבי כזה שבעצם מבטל את המשמעות הכל כך אישית של אותה בקשה, בקשה שכוללת כל כך הרבה בתוכה: רחמים לעיתים, קבלה, הבנה, דף חדש, שכחה בחלק מהמקרים.
אולי בגלל זה אני לא מבקשת סליחה בימים האלה, גם לא נמנעת מלקלל ולהחליף רשמים באופן ציני ומבקר כפי שאני נוטה לעשות בכל ימות השנה. אני מצפצפת על הבריות שאוהבים לומר ש"זוהי הזדמנות טובה לומר סליחה". כן? הנה הגיח לו מעבר לפינה חג יהודי כושל שאומר שכל מעשיך נשקלו ונחתמו בעבר ועכשיו כל שנותר הוא לומר סליחה והיסטוריה חדשה תתחיל, עד ליום כיפור הבא כמובן.
אני אמנם מבינה שזהו העידן בו אנו חיים, שזה מקובל ונעים לקבל סמס בחג, ביום ההולדת וביום כיפור. אבל אני לא מצליחה להתנתק מהפער העצום שבין העבר להווה. קשה לי ההתנהלות הזאת, התנהלות שיוצרת תהום אדירה בין הבריות לטעמי. כי עם כל הכבוד, ביום ההולדת שלי, אני אשמח לחיבוק חם ולא לסמיילי שפורש את ידיו הווירטואליות לצדדים.
גלשתי כאן מעבר למה שרציתי, אבל אוכל רק לומר שאני פשוט לא סובלת את הדו פרצופיות החגיגית הזאת שפוקדת אותנו חגים האלה. כל הפתגמים הנדושים והחובות המטופשות האלה. לא אוכל להתחמק ולומר שגם אני חטאתי - אם אדבר במושגיי שלי - אצהיר שאני מולהבת לעיתים מרוח החג. לא אוכל להתעלם מכך שחשוב לי באופן תחרותי-אישי-אגואיסטי משהו להתחיל את הצום בדיוק בזמן ולסיימו לא דקה לפני הזמן שנקבע על פי מקום מגוריי.
אסכם ואומר - תודה לאל על החילוניות המותירה בידיי את האפשרות לבחור כיצד לנהוג בימים הללו של חגיגה או התענות.
ולדברים קלילים יותר, סוכות על הפרק. לא בונה סוכה (למרות שהצהרתי שכך אעשה והפצרתי במשפחתי לעזור לי ללא כל היענות חיובית), השנה אני שוב מאכזבת את שלומית ומשאירה את המרפסת שלי מיותמת מבד ירוק/לבן וקישוטים צבעוניים. אבל להבדיל משנים קודמות, השנה לקחתי על עצמי מספר פרויקטים אחרים ברוח החג. ראשית אצלם סרט קצר עם אחי, שטויות ושירים כדי לעשות קצת שמח. ושנית, אבשל מטעמים חדשים ומרגשים לארוחת החג!
עכשיו, ברשותכם (קוראים לא קוראים), אחזור למיטה ואנסה לקרוא עוד קצת מהספר הנפלא שאני קוראת בו. לא אחשוף את שמו עד שאסיים.
אוכל רק לציין שסיימתי לקרוא שני ספרים מאז הפעם האחרונה שכתבתי כאן "געגועיי לקיסינג'ר" של אתגר קרת ו"ארוחת הערב" מאת הרמן קוך.
שני ספרים נפלאים, שונים בתכלית ומשפיעים מאד. קראו והשכילו!
לילה טוב ציפורי לילה,
חלומות נעימים.
נ.ב
קובי יקירי, מי ייתן ורוח טובה תסחרר אותך למחוזות משמחים יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
