פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

אני יושבת בשירותים (פרחים, פרפרים, שדות ירוקים - סתם מסיטה את המחשבות שלכם ממחוזות אסוציאטיביים לא נחוצים) וחושבת.

בעיקר על שקרים. מילים שסולפו. משפטים שפנו לפי השלטים שהצבתי להם בדרך. חיוכים, עוויתות, קריצות. פנים מוסטות, עיניים נוצצות. 

כל אלה מלווים את המילים שלי. וכל מה שאני חושבת עליו, ממש אחרי רגשות האשמה שהתבצרו לי בבטן כמו תינוק ממזר אחרי לילה של הוללות בשדות של זרים, הוא שאם אני אאמין בזה, או אפילו רק אחשוב שזה בסדר ושאלה רק מילים, אז זה באמת יהיה בסדר, זה יתקבל. והמעיים שלי לא ייקשרו במין מחווה של היגעלות פנימית מעצמי.

לפעמים אני חושבת שהכל היה יכול להיות הרבה יותר פשוט אם הייתי נולדת בבת ים, להורים סיגי ודוד, מתהלכת עם שרשרת זהב מזויפת של השם שלי וחושבת שבשביל לשרוד כל מה שאני צריכה זה מכנסיים קצרים שקטנים עליי, מסיבות כל יום וחבר בן 31 בעל פיצרייה/מוסך/חנות בגדים בקניון.