פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

פתאום מרגישה קצת עקום. אולי זה בגלל שראיתי שני סרטים (אהבה בהפתעה ושומרת אחותי) שעושים בולו בולו בבטן ושצף קצף בעיניים בסוף שבוע הזה.

יותר מידי בכי שלא יורד מהסיבות בהן טמונה האמת.

אני משתוקקת שיגיע יום חמישי כבר ושאסע לסופ"ש בתל אביב. נוף אחר. רעש. ודבורים בגודל של אשכולית.

ביומיים האחרונים אני מורידה כמויות עצומות של מוסיקה. נהיה לי דחף עצום לגלות עוד ועוד אמנים ולפתוח את הראש שלי. עדיין לא הגעתי להרגשה של הגירוד הזה מאחורי האוזניים, הדגדוג הזה בקצה האצבעות. כלומר, עדיין לא מצאתי משהו שעושה לי אור בפנים.

למרות שהורדתי עכשיו אלבום של Angus & Julia Stone, שנקרא 'Down the Way' ואני כבר מנחשת, אפילו ששמעתי רק שלושה שירים ממנו, שהוא מקסים ושיש לו פוטנציאל להיות פסקול לתקופה קצרה בחיי. 

התעוררתי היום בצהריים (שגרת חייה של תלמידת תיכון בדימוס - אוטוטו חיילת מזמרת בדרכים), כמובן שעצבנית. ברגע שאני מתעוררת ומגלה שכבר אחרי 12, אני כועסת. לעיתים העולם מאזן לי את זה באנשים טובים, סרט, ספר או משהו. אבל היום התעוררתי ושום דבר טוב לא קרה. פספסתי ארוחה משפחתית שחיכיתי לה כל השבוע, אחר כך אכלתי יותר מידי (לבד) והתבוססתי ברחמיי המוכחשים בחדר עד שנרדמתי במיטה עד 7 לערך.

כבר יומיים שלא יצאתי בלילה ואני מאד מקווה שבהמשך השבוע אצא כי זה עושה לי רק טוב. אני קצת כועסת על מישהו אבל אני לא אגיד לו את זה, גם עובר תקופה לא טובה וגם יותר מידי עסוק בעצמו. 

איי ספיר... מתי תתחילי להתעסק בעצמך? מתי יהיה לך כבר (פאקינג) אכפת?

קוראת עכשיו את 'קרוב להפליא ורועש להחריד' של ג'ונתן ספרן פויר. נהנית מאד. (מגפיים כבדים)

*ראיתם מה זה? הבלוג לא מסוגל להכיל יותר מידי פוסטים מאושרים! קטעתי את הרצף המשעמם של המילים המכורבלות בתוך עצמן, כפיות עם האושר זה פאסה (אבל אני אשמח אם יהיו שידורים חוזרים או עונה 2)

לילה טוב יקירי ליבי, (כלומר קובי, שמסתמן כי הוא היחיד שקורא פה. טוב אני לא באמת עושה עבודת קודש עם הבלוג הזה. בכל מקרה, נחמד להרגיש כאילו אני כותבת לאלפי זרים הזקוקים להזדהות כלשהי או סתם דרך להעביר את הזמן)