לא זוכרת איפה שמעתי את זה - וזה גם לא כל כך משנה - אבל האופן שבו הבריות תופסות אותנו חייב להיות נכון, חלקית לפחות. לא יכול להיות שהאופן בו רואים אותי הוא רחוק אלפי שנות אור מהאמת.
כשחזרתי מחברים הלילה שכבתי במיטה והיה לי קר. עדיין קר לי למען האמת. ברגליים. שוב פעם נזכרתי שאני עומדת להתגייס.
התקלחתי, וסיבנתי טוב טוב ונזכרתי שאני עומדת להתגייס.
אחר כך ההליקס שלי (עגיל בסחוס של האוזן - הסבר למען אלה שפירסינג זה השם הכולל לכל חור מבחינתם) נתפס לי בשיער, ושוב נזכרתי שאני עומדת להתגייס.
אחזור לתפיסה.
אני לא ממש יודעת איך תופסים אותי. כותרות הן מהשטן. אבל הן נחוצות, אם היינו כולנו נשארים 'ללא שם', היינו נקברים תחת אותה מעטפת של זהות ואות אחרי אות הייתה נמחקת המילה אינדיבידואל מהמילון.
סצנות חמות מהתנור של סוף אוקטובר לשירותכם:
היום ידיד שלי וחברה שלו קפצו ונתתי לה בגדים משלי. היא הייתה עם מדים ורצתה ללבוש משהו אחר כשנצא. כשחזרה מהשירותים לבושה בבגדיי הוא אמר לה שהיא נראית כמוני. הבגדים שלי משקפים אותי?
מאוחר יותר בלילה ישבנו בבית של מישהו, קצת בירות, בורקסים ובייגלה וידיד שלי צעק פתאום שכבר 4 שעות לא צייצתי. העובדה שיש לי חשבון בטוויטר מקטלגת אותי?
אחר כך הוא נשען עליי, ניסה להירדם וציין שהוא שומע את הלב שלי פועם מהר. צחקתי והתנצלתי בציניות, אמרתי שאני לא יודעת למה זה. הוא אמר שאני לא בכושר. החיצוניות שלי מסגירה אותי?
אח, נשבר לי להתעסק עם הפילוסופיה הפרטית שלי. הגיגים מבולבלים מהולים בפחד או ביטחון או תעתועים לשם הישרדות.
אניווי, אני הולכת לחפש טרנינג וגרביים. החורף מאותת לי בקטנה.
אשאיר אתכם עם אנגוס וג'וליה סטון, הקוסמים של עולם המוסיקה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
