פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

אני רוצה מילים משלי שיקשטו אחרים. בלי ריח של שתן ועכבות של אחרים. אחרים שלא נטשו את עמדתם כמוני.

ניזוקתי. או שאולי הזיקו לי. מבלי להתכוון הפסקתי להקשיב לקול שאמור לכוון את אורות האיתות של חיי. וללא רישיון אני נוהגת. נוהגת לתוך סבך עמום של מציאות. מי נתן לי רישיון.

מצאתי את המקור לריח הצחנה שעולה ממני. הוא הבסיס לכל תעלוליי המגוחכים. תירוצים של מזדקנת צעירה שלא עלה בחכתה דבר מלבד ייסורים משניים. שיחות שחבל שלא נגנזו. מזומנים שבוזבזו.

אני טועמת מגוון עצום של גחמות. אבל את האצבע במעמקי גרוני אני שומטת, מניחה לה רק לדגדג את עצמי ברגעים של שחיתות בהמית, ריקבון גדלות משובח שהתעצם עם התבגרותי לכדי עיגול לא שלם, מקומר, מלא חצאי תובנות ושלוליות של מחשבות שאין ברשותי מגפיים מתאימות בכדי לקפץ לתוכן.

אני רוצה שינוי. ספונטני או אימפולסיבי? או שמא שניהם באותה המידה. ומה יש לשנות בכלל.

התוודעתי לאמת כואבת לא מזמן. בשביל לחיות את החיים האלה, צריך להיות עיוור ואטום.

אבל אני לא עיוורת ואטומה. אני בובה ומותק ונשמה. ואני יקירתי ואהובתי וחמדתי.

אני מחבקת את סבא כאילו זאת הפעם האחרונה שאחבק אותו. ואני כועסת על דודה כי עדיין נותרו לה כמה אסים.

ואני חברה של הוריי מרחוק וגם של חבריי. ואני נטמעת בהמון ואני שוקלת בכבדות. ואני התגלמות תרתי המשמע.

הייתי רוצה שיפחדו ממני כך שיאהבו אותי. אהבה יראה שכזאת.

נדמה לי שאף פעם לא תהיה לי אהבה.

נדמה לי שהראשון או הראשונה שיחפצו בי, אלך איתם.