פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

אני מפזרת את השיער, מעבירה בו את היד בפראות מבוקרת, מסתכלת על המראה הקטנה שהנחתי על אדן החלון ומחייכת עם העיניים.

זה כמו קפיצה קטנה לתוך הנפש שלי. כביש מהיר, אוטוסטרדה ממש, נסיעה חד פעמית על 140 קמ"ש. פנימה ובחזרה. אני אף פעם לא מספיקה לראות הכל. למרות שיכול להיות שכבר ראיתי הכל, מי יודע מתי נגמרת הנפש שלי. 

אמא שלי כל הזמן אומרת לי שאני יפה. אני עדיין לא מאמינה לה.

מתחשק לי שמישהו יחזיק לי את הראש, כששני האפים שלנו כמעט ונוגעים האחד בשני.

אולי אם אראה את ההשתקפות שלי בנפש של מישהו אחר, אוכל להרגיש יפה.