פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

המורה שלי לפיתוח קול באה אליי הביתה היום. כל שריר בגוף שלי רעד משמחה. האישה הזאת היא שמש, היא אוויר לנשימה, היא אלוהים.

היא יושבת בחדר שלי ואומרת לי לחזק את הבטן, לשיר ככה, להביא את הלשון לכאן, לכוון לחזה ולאף וכל מיני ענייני שירה כאלה ואחרים ואני בכלל בעולם אחר. הכל פרפרים ופרחים ופיות קטנות ששרות בדיוק בקול שלה את כל מה שהיא אומרת. 

אמרתי לה שאני מפחדת. היא אמרה לי שאני מושלמת ושאני צריכה להתחיל להיות יותר נרקיסיסטית לגביי הכישרון שלי כי אין עוד כמוני.

אחרי שהיא הלכה בכיתי. בכיתי מהתרגשות ומעצב ומכעס. 

אמא אמרה שאני לא צריכה לכעוס על עצמי שלקח לי כל כך הרבה זמן להתקשר אליה ולקבוע שיעור. היא אמרה שלפני שלושה חודשים לא הייתי במקום טוב, ושעכשיו אני מוכנה לחזור ללמוד.

אתם פשוט לא מבינים איך אני מרגישה כשהצלילים האלה יוצאים ממני. אפילו עכשיו כשאני כותבת כאן, הדמעות יושבות לי בקצה העין, מאיימות לנטוש ולזלוג במורד לחיי. והגוש הזה בגרון, שמעיד על האהבה הגדולה שלי לקלאסי, למחזות הזמר ולג'אז. 

אני מבינה עכשיו שאני לא אני בלי הצלילים האלה, בלי השיעורים האלה, בלי המוסיקה הזאת. כל הזמן הזה לא הייתה לי השראה לכלום כי לא יצרתי את מה שנועדתי ליצור.

אני מאושרת עכשיו. פשוט מאושרת שאני יודעת שבכל שבוע אני אזכה לשיר ולהתקדם למקום שבו הרגשתי הכי טובה והכי חזקה. 

הבנתי היום שאני צריכה להפסיק לחשוב על מה שהיה לפני שהפסקתי לקחת שיעורים, אני צריכה לחשוב על מה שיהיה. היא אמרה שבזמן הזה הנמוכים שלי קיבלו עומק ורכות והם מדהימים. "את מצו מושלם" היא אומרת. "המנעד שלך רחב, בדרך כלל לסופרן קשה בנמוכים ולאלט קשה בגבוהים, ולך יש את הכל".

זמן, זה רק עניין של זמן.