כשהייתי נערה מתבגרת, פחדתי מהלבד. רציתי שירצו אותי ויקבלו אותי ויעריצו אותי ויתעניינו בי. שיתחילו איתי ויתעסקו בי. וכשזה לא קרה הפכתי לצל, ואז הפכתי לזאת שלא אכפת לה, ואחר כך לזאת שאוהבת להיות לבד ומשם הדרך ל'יושבת בית' לא הייתה רחוקה מידי.
ואז התגייסתי. קיבלתי כאפה לפנים, התחלתי להוריד במשקל ולקלף את השכבות שעטיתי על עצמי עם השנים. עכשיו אחרי שהשלתי יותר מ-20 קילוגרמים הפחד שהציף אותי בגיל 14 חוזר. שוב אני לא רוצה להישאר בבית בערבי שישי, או בשום ערב. שוב אני רוצה שירצו בי ויתעניינו בי ויחשקו בי. שוב אני רוצה לתפוס מישהו במבט, להיות מחוזרת.
כל השנים האלה מנעתי מהאנשים סביבי להכיר אותי באמת. האנשים שנחשבים חברים שלי לא באמת עושים בשבילי דברים עד הסוף. אני ממלאת מקום, אני סותמת חורים, אני זמנית. והם קורעים ממני את הביטחון. הם עוטים עליי שוב את השכבות, לא שכבות של שומן כמובן, אלא שכבות אחרות, כאלה שהרבה יותר קשה להיפטר מהן.
אתמול קיבלתי עוד כאפה לפנים. אתמול נאחזתי בחברים שלי בשיניים והם לקחו את הרגליים שלהם וברחו. אתמול נשארתי בבית לבד, ויתרתי, חיכיתי, ננטשתי.
אני כותבת את המילים הכבדות האלה, מילים שאמורות לתאר דברים הרבה יותר נוראיים מהערב הבודד שלי, אבל ככה אני מרגישה. מרגישה שעם כל הביחד אני לבד. בדיוק כמו פעם. צוחקת בשביל לספק אחרים. שרה בשביל לספק אחרים. מחייכת בשביל אחרים. מתלבשת בשביל אחרים. לא קיימת בשביל אחרים.
פאק יו אול ביצ'ס
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
