פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

קר בחוץ אבל הראש שלי כואב כאילו השמש קופחת מעליי כבר שעות. החדר שלי נראה עד לפני שעה כמו שטח מפורז אחרי מלחמה. סידרתי, וניקיתי קצת. פתחתי חלונות.

אתמול בלילה הלכתי לישון מאוחר אחרי משבר. אני אומרת משבר כי זה נתפס ככה בחוץ, מבחינתי אלה היו השעתיים הכי מטומטמות שהעברתי בחיי.

בקיצור? שני אנשים שלא סובלים אחד את השני, מדברים איתי על זה שהם לא סובלים אחד את השני. עד כה, הכל בסדר, ספיר סופגת, ספיר מכילה, ספיר לא מפרקת את החבילה, ואז טה טה טה טם, אחת מחליטה שאני מושפעת מהשני לרעה, ושהיא לא יכולה יותר להיות במחיצת שנינו כשאנחנו ביחד. היא מאוכזבת ממני, אבל מבינה שאני לא יכולה לראות את זה כמוה, מהצד. 

טוב חברים, אין לי מה לעשות עם זה. עודדתי אותם לדבר, אמרתי להם, אפילו אל תתנצלו, תצעקו, תקללו, רק תגיעו למקום שבו שניכם מיישרים קו אחד עם השניה. אבל לא! מסתבר שכל אחד מהם חושב שהשני אטום ושלדבר לא יעזור בכלום. 

אז כאן בלב שלם, אני מצהירה בשיא הכנות שהפסיק להיות לי אכפת ממש אתמול, אחרי שניתקתי את השיחה המי יודע כמה בשתיים בלילה, מתה מעייפות, מנוונת מוחית, מבולבלת ובעיקר, מותשת מהשטויות האלה, מה זה פה? גנון?

למדתי אתמול שזה לא משנה שאני צודקת, כי גם אחרים חושבים שהם צודקים.