פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

התפקיד שלי בצבא בעיניי שווה ערך לחור תחת של הומלס. באמת, זה נשמע זוהר ונחמד "זמרת בלהקה צבאית", אבל שובצתי ללהקה פיקודית, עם הופעות למיטב הסחלה הצבאי, ועם אנשים שלא ידעתי איך בדיוק אני עומדת להסתדר איתם שנתיים שלמות.

אז היה בכי, והיו קללות וטריקות דלת וניתוקי טלפון ואז ירדתי במשקל, (34 קילו והיד עוד נטויה ביצ'ס) והכל התחיל להשתנות. 

אני הופכת להיות בחורה קצת אחרת. לוקחת על עצמי קצת יותר אחריות וכבר לא כל כך מפחדת מעימותים ומאי נעימויות. 

אני חושבת שאני יכולה לומר שאני "מתמודדת בכבוד" עם החיים. ועם החרא שלפעמים צף.

אז נכון, לא קיבלתי את הטופ שבטופ, ונכון, יש לי מפקדים לא בשמיים, וחברים ללהקה שלפעמים יכולים להוציא מהדעת. אבל היי! מתוך כל החרא הזה אני הצלחתי לגדול ולצמוח ולהפוך לפאקינג בנאדם. אז נראה לי שאני צריכה להגיד תודה. (לא בפניהם כן? שלא יחשבו שיש להם קרדיט על העבודה הקשה שהשקעתי בעצמי).

ועד השחרור, כל מה שנשאר לי זה לקום כל בוקר ולזכור לחייך, ולעשות משהו עם היום שלי, ולא לצאת כל כך גיי בסוף של הפוסטים שלי כי זה די הורס את התדמית הקשוחה שיצרתי לעצמי כאן עם הפוסטים המעורפלים.

צ'או