מה בעצם אני רוצה מעצמי. תמיד היה בי חור שחור. לפעמים המוסיקה הצליחה למלא אותו קצת, לפעמים אלכוהול ולפעמים אנשים שבהגדרה שלהם נחשבים חברים. אבל לא משנה מה הצורה החיצונית שלי, הר אדם או פרח יפייפה, אני עדיין מרגישה את החלל העצום הזה בתוכי, ורואה רק שחור. רואה רק את הפצעים, ורק את השומן ורק את הקימורים והכרס והשברים והרוחב והאורך והגובה.
ואז במשך כמעט שנה אני מצליחה לעבוד על עצמי, פתייה שכמותי, מאמינה שיש לי סיכוי להיות רגילה. לקבל החלטות, לחייך, לצאת, לבלות, למצוא אהבה. כמה רומנטי מצידי, למצוא פאקינג אהבה. אני רואה יותר מידי טלוויזיה.
אז אני לא אוכלת כמו פעם, אני סוגרת את הבהמה המרירה בתוך חדר קטן וחשוך ואומרת לה להתנהג יפה כי עכשיו יש שחקנית חדשה ולה יש תחתונים במידה אקסטרה סמול והיא הולכת לים והשיער שלה ארוך ואפילו בלונדיני בקצוות. וכל העייפות והכבדות נזרקות לפינה ואני מתחילה ללכת וללכת ואפילו טיפה לרוץ. ואני עונה לטלפונים ולסמסים ואני מתארגנת ומורחת קרמים ואודם ומייקאפ וסומק, פאקינג סומק, ואני קונה שמלות ונעליים ויושבת בשמש הסרטנית ומנסה לשזף את הרגליים הבוהקות שלי כדי לא לסנוור אף אחד כשאשב באיזה פאב ואתרגל סמול טוק עם אנשים שלא מעניינים אותי בכלל.
ולאט לאט הבהמה מכרסמת את הקירות שסוגרים עליה, לאט לאט היא יוצאת החוצה. התפרצות קטנה פה, וחזרה לשגרה לחודש חודשיים, ואז עוד התפרצויות ועוד התפרצויות עד שהבהמה יוצאת החוצה לגמרי, שוכבת לה שוב על הספה בסלון ומאפילה את המוח שלי. והבלונדינית בפוטנציה נזרקת לפינה, כשביד אחת היא מחזיקה במשקל וביד השניה בחיוך שהתאמנה עליו כמעט שנה.
והבהמה רוצה למות, אז היא אוכלת המון ולא טעים לה, אז היא נכנסת למיטה בין בליסה ובליסה וחושבת על דרכים לסיים את חייה המסכנים. ומידי פעם האנשים בחיים שלה תוהים על קנקנה, והם דופקים בדלת או מטלפנים. והיא לא עונה או שמסלקת אותם בכמה מילים מרושעות.
הם לא מבינים.