פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

היום למדתי שאפשר לקום מהספה. כן, נשבעת באימא שלי, זה פאקינג אפשרי. אתם מזיזים את הרגליים בצורה כזאת שהן בשלב מסוים מאוזנות עם הרצפה ואז אתם אשכרה יכולים לקום! לקום!! 

בחצי שנה האחרונה אני מגלה שוב ושוב לאחר ימים ארוכים בבית כמה קשה זה לקום מהספה. בהתחלה אני עוד עושה עם עצמי משהו. קמה בשעה נורמלית יחסית, משהו כמו אחת עשרה, או אפילו לפני, מנגנת קצת, יוצאת עם הכלב, מכינה משהו לאכול, מסדרת את המטבח, מודדת איזה בגד ואז (טה דה דה דם) אני מתיישבת על הספה. היד שלי בתנועה עדינה מרימה את השלט ולוחצת על כפתור המג'יק בשלט של הוט. לפני נפתחות דלתות הגיהינום, רק שאני, שה תמים ועייף, לא יודעת דבר על הרוע השוכן בקופסא (הדי שטוחה) שניצבת לי בסלון. וכך אני מבלה ימים ארוכים באופן מאוזן, מחוברת לספה כמו סקוץ' זכר ונקבה. דיירי הבית עוברים ושבים, אמא חוזרת מהעבודה ורוטנת למה המטבח נראה בדיוק כמו שהיה כשיצאה בבוקר מהבית, ולמה הכביסה עדיין בקערה. אבא חוזר הביתה ומבין שגם היום לא היה לי צבא, אחי הקטן כבר אדיש לקיום שלי בבית, הוא אפילו לא רב איתי שאצא עם הכלב, הוא עושה את זה בעצמו. אני והטלוויזיה התאחדנו, והרומן הזה לא ייגמר עד שלא אקבל סמס או איזה שיחת טלפון מעמית שמודיעה שיש הופעה.

היום התחיל כעוד יום ספתי, קמתי בבוקר, לקחתי יוגורט וברנפלקס, בקבוק מים ונשכבתי על הספה. אחרי שעה בערך קיבלתי טלפון מסבתא שאמרה שהיא קופצת למושבה ואם אני רוצה שעל הדרך היא תשים אותי במכון (טה דה דה דם2). במכון?!?!!? לא דרכתי במכון שבועיים וחצי. וזה סך הזמן שאני מנויה שם בערך. שיט פאק שיט פאק דאמיט. אני נזכרת בכאבי הגוף שחשתי אחרי שני אימונים בלבד במקום הארור הזה. "טוב סבתא, אני אהיה מוכנה בשתיים וחצי". הלכתי למכון. הלכתי על ההליכון. הרגשתי מטופשת להפליא. נתקלתי במאמן הכושר שגרם לי לשנוא את המכון. התעלמתי ממנו. עשיתי פיפי ויצאתי משם. 

חזרתי הביתה אל הספה שלי. אבל כל התכניות המוקלטות נגמרו. (טה דה דה דם3) אז קמתי מהספה. ולא חזרתי אליה. כי מחר יש לי צבא סוף סוף, אז הייתי צריכה לעשות דברים כמו להכין אוכל לכל היום, לגהץ את המדים ולסדר את החדר שהפך לחורבה בפעם ה1000 אחרי ימי ה"אין מה לעשות מחכה שיקראו לי להופיע" בבית. 

ארצה רק לציין בפניכם, אם ההגיגים שקראתם עד כה גורמים לכם להאמין כי נתקלתם בקאוץ' פוטטו, כי אין זה נכון כלל וכלל (רק טיפה)! בחצי שנה האחרונה ירדתי 26 קילו. אפילו שישבתי על הספה ימים רבים וצפיתי בטלוויזיה! הצלחתי לעשות את זה כי כל פעם אני לומדת מחדש שאפשר לקום מהפאקינג ספה! אפילו שהיא נותנת הרגשה כל טובה וחמימה במיוחד כשבחוץ כל כך קר.

חברים יקרים, בדיוק יצאתי מהמקלחת, לכן עכשיו אלך למשוח את גופי בקרם גוף, את פניי בקרם פנים ואת שיערי בקרם שיער ואלך לראות טלוויזיה (טה דה דה דם4), אהה סליחה, לישון. 

פיס אאוט

קמתי היום לפני שתכננתי כי המפקדת הקודמת שלי צלצלה אליי.

זה היה ממש לרגע אז תיארתי לי שזה היה בטעות. וגם אם לא, למי אכפת.

יצאתי מהמיטה, שמתי תרגום לעונה השנייה של דם אמיתי והלכתי להכין לי ארוחת בוקר.

בזמן שהעתקתי את העונה השניה לדיסק און קי יצאתי עם הכלב ואיך לא, נכנס לו קוץ לרגל.

אם יש משהו עצוב ומצחיק בו זמנית זה כלב עם קוץ ברגל. הוא פשוט לא יודע איך להתמודד עם זה, ואין לו את היכולת הפיזית להוציא את הקוץ. אז בהתחלה הוא מתיישב על התחת, ומתחיל לאכול לעצמו את הרגל. בסופו של דבר הוא מתייאש ופשוט מדלג איכשהוא על שלוש רגליים ומנסה לא לדרוך על הרגל עם הקוץ. לפחות הוא בעל תושייה.

העונה השנייה של דם אמיתי עושה קולות של העונה הראשונה וזה די מבאס. אפשר עלילה בבקשה? אפשר סקס לא מתקופת ימי הביניים? אפשר שהערפד לא יירד לי בסוף הפרק עם נייר כסף על הראש כי הוא עושה פאקינג גוונים?

הדבר היחיד שאני אוהבת בסדרה הזאת זה את האופן שבו ביל הוגה את השם של סוקי. אם אני אנסה לכתוב את איך שזה נשמע אז זה יהיה בערך ככה: סוקאאעעעיייי. זה חמוד.

כעת אלך לי לדרכי (שזה במורד המדרגות ולמטבח, להכין ארוחת ביניים),

שיהיה סופ"ש טעים!

אז אני לומדת על עצמי די הרבה בתקופה האחרונה.

כלומר, זאת למידה שתובנותיה בטח יתגלו לי רק עוד הרבה זמן, אבל בכל זאת.

מצאתי את הטעם שלי שוב.

גיליתי שזה בסדר להיות לא החלטית עד לנקודה בה אני החלטית. 

החלטתי לא להעמיד פנים (מדומני שהייתה זו החלטה פנימית שכזו), וזה עובד פלוס מינוס (עם דגש על המינוס).

אני כבר לא זוכרת על מה אני חולמת בלילה, אני רק זוכרת שאלה חלומות הזויים ברמות של מקסימום סרט ממש גרוע שמשדרים אותו בטלוויזיה ביום שישי בערוץ 10 ויש פרסומות באמצע ואת קם ללכת לשירותים וכשאתה חוזר כבר התחילו את הסרט ופספסת קטעים "חשובים".

התחלתי להתאפר. 

אני אפילו שמה מסקרה לפעמים (זה קרה פעמיים)

אני בטוחה שאמא שלי גאה ומסופקת

אני מוצאת סתירות בעצמי. אני רוצה להיות עם אנשים שעובדים קשה ושאכפת להם בזמן שאני רק מדברת אבל לא פועלת.

מעניין מתי אני אבין את החוקיות של העניין הזה לגביי. איך מוצאים את התשוקה ואת האמביציה גם כשאין חיבור?

אמרו לי (האנשים שהייקום כפה עליי לשנתיים הבאות) שהם לא קולטים את הטעם שלי בגברים. למה כשאני רואה בחורים שנראים טוב לטעמי, אני לא מדברת בזימה ומתחילה לרייר. 

אמרתי להם שזה לא הסגנון שלי להתנהג ככה.

אבל בעצם אני לא ממש יודעת את התשובה.

הם אומרים שאני צריכה סקס.

אתמול לסבתא שלי הייתה יום הולדת (קצת חסר כבוד המעבר החד הזה אבל אתם תסלחו לי), זה כל כך מוזר החיבור שנוצר בין כולם שוב. אשכרה כיף ביחד, כואב לי להגיד אבל יותר מאשר עם הצד השני. מי היה מאמין שזה פאקינג יקרה. אוף שמישהו יוציא אותי לחופשה רחוק מכאן.

אני חייבת להתחיל להחליט החלטות לגבי העתיד. לא רוצה לשבת בבית ולחשוב במשך שנתיים.