קצות האצבעות שלי מזיעות.
חם פה בחדר, גם קצת מחניק אם טועמים מן האוויר שבחוץ.
חזרתי לתאוות השיער שלי. היום, בלי להתכוון או לרצות, זה פשוט קרה לי.
אחת אחרי השניה, שחררתי עול מעל כתפיי ונדמה לי שהוא עוד מונח שם.
אולי קוראים לזה לחץ העברית פשוטה, ואולי פחד, אני לא יודעת להגיד.
צמתי, צמתי חוץ מענב קפוא אחד וכמה שלוקים של מים.
האמת היא שאם לא היו מושיטים לי אותם לידיים לא הייתי נתקלת בהם והצום היה עובר בצורה חלקה.
אבל זה קרה, והאמת לא ממש אכפת לי.
אני לא סובלת בצום, ולא קשה לי, אני סתם מתלוננת מידי פעם כי התרגלתי להתלונן, זה כאילו שאני רואה את האנשים שסביבי מצפים לכך ממני.
הטופס של הרסיטל. כמויות עצומות של לחץ מתקרבות אליי.
כל היום הזה גרם לי לפקפק בעצמי, לא סיימתי למלא את הטופס בזמן ומחר ה29/9.
הטופס צריך להגיע עד ה30. מי ערב לכך שזה מה שיקרה?
אם הוא לא יגיע, אני לא עושה את הבגרות הזאת. אלו החוקים. שיזדיינו החוקים.
פתאום הרגשתי כל כך לא אחראית, וכל כך מבולבלת, והתמלאתי טינה וכעס על אבא שחיטט עמוק בתוכי ומצא אותם, את הפגמים האלה שלי.
את העצלות, את זה שאני משאירה דברים לרגע האחרון ומתמלאת בהיסטריה ולחץ וגורמת לכולם להשתגע.
את חוסר האחריות המשווע שלי שלעיתים מוצא פרצות לתוך חיי.
הרגשתי כל כך בגלל שמתחילת השנה אני מנסה להילחם בזה, אני מנסה לזכור הכל, כותבת על פתקים וביומן, אפילו כשאני לא בביה"ס ואלה בכלל לא שיעורי בית.
עושה שיעורים, עבודות, אפילו פאקינג מתנדבת למועצת תלמידים! ומה יוצא לי מזה, "אתם כולכם צריכים אשפוז ספיר, זה מה שאני אכתוב על הטופס שלך".
תודה אבא, אתה נהדר אליי.
חשבתי לעצמי שאם הוא היה מכיר אותי הוא בטח לא היה אומר את זה.
והוא לא היה מביא אותי למצב שבו אני שומעת אותו מתרעם על אימא שלי למטה במטבח, בעודי שוכבת על המיטה בחדר מלאת חרדות.
הוא בטח לא היה אומר את הדברים האלה כי הוא יודע שאני אשמע אותם, ואכעס כל כך, ובכלל לא עליו, אלא על עצמי, שנתתי לעצמי להגיע למצב שבו אני לא חסינה למילים שלו, שהגעתי למצב שלא מנעתי את הערב הזה בו אני לחוצה כל כך ומסובבת את כולם מהר סביבי ומודיעה להם בלחץ על המועד האחרון לגחמותיי.
ואמא, אמא שלפתע מצדיקה אותי כשאני צורחת עליו מלמעלה "תפסיק כבר לדבר עליי, תפסיק לבקר אותי, אני מנסה להיות בסדר, ועשיתי כל מה שיכולתי, תפסיק".
והוא שאומר לה "את שומעת אותה?" והיא אומרת לו שיפסיק. שיפסיק להיות כמוהו, שיפסיק.
ואני שואלת את עצמי עכשיו, האם הוא בכלל יכול להשתנות? וזה מעלה בי גיחוך קל, כי, הוא לא יכול להפסיק להיות הוא.
פתאום לא אכפת לי מהחדר שלי, לא אכפת לי אם הוא מבולגן או מסודר.
ולא בא לי ללכת לספורט מחר ולהשתתף.
ואני לא רוצה להכין תיק עכשיו למחר בשביל לא להילחץ בבוקר.
ואחרי שנגמר הצום אני חושבת שהגדרתי מחדש אכילה כפייתית מהי.
המשקפיים שלי עדיין שבורים.
והפסקתי להיות מי שהתחלתי להיות.
מעניין מי אשם בזה.
אני חושבת שאני.
לסיום, ברכת כוסעמק בהחלט מתאימה כאן.
אז אני אפרוש עכשיו ואתם מוזמנים להתפלל.