פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

מחר הרוח תנשוב במפרשיה, ושערה הרך ירקוד לצליל השריקות הדקות.

פניהם של הבריות יאורו ובמרכז מחשבותיהם, הנודדות בדרכים, היא תהיה תמרור המראה את הדרך.

המילים שעל שפתיהם יגוללו את שמה שוב ושוב, כמו מחזרים בלילה קר.

מתיקותה תסעיר את יומם ולחלקם, גם את הליל.

היא תרקוד עימם לצלילי חוויות מרעישות ממלאות קנאה,

תתענג על מגעם הנחשק, הליטוף, החיבוק.

"זאת אני" היא תגיד כשעל פניה ארשת תמימות.

ולי רק נותר, לאסוף את אבק כוכביה, ולטשטש את עקבותיי.

יום אחד הוא פשוט קם ועזב.

היה זה בוקר, ושום דבר לא הסגיר את העובדה הזאת.

השמיים נראו עכורים ושחורים מתמיד, העצים נעו באיטיות, כאילו הם דוממים ורק מה שסביבם נע וזע.

לא נשמעו שום ציפורים ורחשים שהעידו על כך שחיים מצויים בסביבה, הכל כמו עמד מלכת.

הייתי בחדרי, אחזתי במברשת עשוייה זהב מזויף המעוטרת אבנים נוצצות ומזוייפות גם כן.

קיבלתי אותה ממנו, הוא אהב לקנות אותי בשקרים, ולפעמים קיבלתי גם מתנות שלא שיקפו אמת.

לא הייתה רוח, אבל קולה נשמע, ואני הקשבתי לצלילי הדממה הנוקבת ההיא והברשתי את שערי בשקרים שלו.

השמיים התחילו להתבהר אבל לא נראה אור בשמיים המאיים לסלק את החשיכה של הלילה.

עצמתי את עייני, ושם במעמקי באר הזיכרון שלי, עמדה בפניי תמונה של שנינו:

עליי שלכת צהובים מכסים את שביל הכניסה לבית שלנו, העצים ישנים והרוח עובדת שעות נוספות ומשחקת תופסת עם העלים.

הוא מרים אותי בזרועותיו גבוה גבוה, יכולתי ממש לפזר עננים עם קצות אצבעותיי ולהפשיר קרחונים במקומות קרים ומרוחקים עם חיוכי.

ציפור לפתע השמיעה קול בחלוני והזיכרון התפוגג לאלפי גרגרי חול קטנים.

בתוכי סערת רגשות התחוללה, כאילו הייתי גרגר סוכר הנס על נפשו בתוך כוס תה בוערת.

וכמו מים מבעבעים בקומקום רותח, כך אהבתי הסתחררה לה בפנים, מחכה להזדמנות להגיע לנקודת הרתיחה ולהישפך החוצה.

קמתי ממושבי, התקרבתי לאדן החלון, הרוח נשבה כעת ושערי התבדר ברוח.

התחושה המלטפת הייתה כה מוכרת ומשכרת, עצמתי את עיניי וחייכתי, כמו אז באותו הזיכרון.

רעש המנוע המחרחר נשמע באוזניי ועיניי נפקחו כדי לחפש אחר מקורו.

בסתיו, עליי השלכת הזהובים העדיפו לנוח ולא לשחק משחקים עם הרוח.

והעננים הפכו לערפל שלא מתפוגג כשאצבעותיי מגרשות אותו מעליי.

יותר לא ראיתי אותו.

יום אחד הוא פשוט קם ועזב.

מה עושים בשקרים שנשחקו?

אם אני לא טועה, אין שום תכשיר להחזרת הברק לשקר שעבר זמנו.

בתי קברות לשקרים זה לא מקום שכיח, אין שום תזכורות לאחד כזה בספר הטלפונים או בפרסומות קטנטנות באיטרנט ובצידי העיתון.

והשקר, אם הוא קטן, יש אפשרות לטאטאוי מתחת לשטיח, אבל במקרים של שקר רב מימדים, צריך לנקוט בצעדים גדולים יותר.

אולי העברה בלתי חוקית של השקר דרך הגבול למכסיקו, למכור אותו למכסיקני אבוד שזקוק לריגוש בחייו ומוכן להתמודד עם שמירה על סוד גדול כמו שקר.

צריך להעלים את העובדות, את הזיכרונות, את הראיות לשקר. משהו בסגנון של לקבור גופה שעוד לא התקררה בחצר האחורית ולשתול במקום שיח ורדים מתעתע. ככה אף אחד לא יצליח להתחקות אחרי השקר.

אבל שקרים, בייחוד הגדולים שביניהם, ידועים כנאמנים לבעליהם, וכמו נשמות אבודות בגיהינום הצורב הם מתחמקים להם בחזרה הביתה, דופקים על הדלת ומאיימים לפתוח אותה בשאון גדול.

ואז בעיה חדשה נוצרת, הזיכרונות צצים ועולים שוב מעל לפני השטח, הגבולות מיטשטשים והאמת מתערבבת בשקר הישן שמתדפק על הדלת החורקת.

מחשבות ששקעו עמוק צפות מסביב ואף אחד לא זורק להן גלגל הצלה, תהיות וחששות מצטברות כמו עובש בצנרת של דירה עגומה משנות החמישים בתל אביב.

ורק שאלה אחת מתנדנדת כמו ילדה בפארק ממוצע בלי דשא והרבה פחי זבל,

מה עושים בשקרים שנשחקו?