פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

יש אנשים שנועדו לצפות בשקיעות.

אף פעם לא שאלתי למה. היה נדמה לי כי ברגע שאשאל אבזבז כמות עצומה של מילים ממחסן המילים של מישהו והוא יאבד את ההזדמנות לומר משהו חשוב למישהו אחר. וכך בגלל שאפצה את פי, תאבד לה הצהרת אהבה או ייעלמו מילות פרידה. ולכן שתקתי. כמו היסיתי ילד קטן מלהרעיש בזמן תפילה.
המשכתי להביט בשמש. לאט ובזהירות היא נפרדה מן החלק המואר של השמיים והתאחדה עם הים.
דימיתי אותה לרקדנית, את השמש. תנועותיה היו רחוקות מפזיזות. היא התקדמה צעד אחר צעד, כמו תינוק העושה את צעדיו הראשונים לעבר אביו המביט בו בפליאה, כאילו זה עתה ראה פלא עולם מתקרב אליו בצעדים קטנים של תמימות.
בכל מקרה, כך ישבנו שם, על הספסל. אני והיא. לא הכרתי אותה והיא לא אותי. חלקנו שתיקה של שקיעה. חלקנו את שעות הדמדומים. היינו בודדים ביחד.
נדמה שמעולם לא ידענו סופה. השלגים הכבדים היו מכסים את כל גגות העולם, אך מעלינו תמיד הייתה שקיעה. נראה כי לא יכולנו לשנות דבר, נועדנו לאותם זמנים, לאותם צבעים של טירוף חושים שקט מתובל בשלווה שדועכת.
לפעמים היא הייתה מניחה את כפה על ברכי. בפעמים הראשונות שעשתה זאת קפא גופי. שערותיי הסתמרו למגע ידה המסתורית. לא העזתי אפילו להסתכל על אותה יד. אותה יד שלאחר מכן דמיינתי כה ענוגה ומלטפת. חובקת את גופי ועוטפת אותי במגעה המסתורי.
וכך היינו יושבים שם, על אותו הספסל שדמם לו כבר חצי מאה, יותר או פחות על הגבעה המשקיפה לאופק המשותף לאלפי עיניים בוהות.
לפעמים גופי היה נעשה אחד עם השמש, וככל שהתקרבה יותר למצולות, כך גם עיניי נעצמו לאיטן עד שנפגשו עפעפיי עם סופם. באותם רגעים של עיוורון כל חושיי האחרים היו מתחדדים כאילו לקיתי באמת בחוסר היכולת לראות. ואותם רגעים היו כה בהירים כל כך שידעתי שהיא הגיעה. ריחה היה כמו משב של רוח ים, יכולתי לשמוע את הגלים מתנפצים על החוף, יכולתי לראות בעיניי רוחי את הקצף הלבן מקשט את החול שגם הוא דגדג לי בין אצבעות הרגליים. ואז היא הניחה ידה על ברכי.
קרביי זעקו בתוכי, בכל מאודי רציתי להביט בה, רציתי להניח עיניי על אותה אחת מסתורית שמטריפה את חושיי. אך השמש כבר נטמנה במצולות. והנה יכולתי להרגיש את כריות אצבעותיה מתנתקות מרגלי, וכמו שהגיעה, כך נעלמה.
לא ספרתי את הימים, זה לא היה תפקידי. אם היה זה תפקידי, הייתי פותח את דבריי ומצהיר כי יש אנשים שנועדו לספור את הימים. אך אני, תפקידי היה ללוות את השמש ברגעיה האחרונים לפני שהיא הולכת להאיר לאחרים את היום.
מעולם לא העסיקה אותי המחשבה, האם האנשים שנועדו לצפות בזריחות, מאושרים יותר. אבל אני בטוח שזה עבר לכם בראש. ואם לא, הנה לכם, התכבדו במחשבה, אני משאיר את ההתעסקות בה נטל למחשבותיכם. כי כפי שכבר יכולתם לנחש, את מחשבותיי העסיקה רק אחת.
ובשונה משתיארתם לעצמכם, מעולם לא ניסיתי לדמיין אותה. הותרתי אותה כפי שהיא, אלמונית. לא עשיתי זאת כי פחדתי מן האכזבה, או כי דמיוני לא מפותח וסוער מספיק. פשוט כי הספיק לי מגע ידה הרך ומשב רוח הים שהייתה מביאה עליי בכדי לזכור אותה.
חבל שלא הכרתי את זה שנועד לספור את הימים. כך אולי יכול היה לזרוק לי איזה מספר, לספר לי כמה זמן אני יושב כך ומלווה את השמש בסוף היום. אולי יכול היה לספר לי כמה פעמים ניתקה ידה של האלמונית מרגלי. אולם כל זאת בדיעבד, כי מעולם לא התעסקתי במחשבות חודרות מהסוג הזה באותם ימים.
ואותו יום, שהגיע כבר לשעת בין ערביים, לא רמז אף לא לרגע שסופו לא יהיה כמו האחרים. גברים ממהרים הותירו מאחוריהם צללים ממהרים עוד יותר כשירדו מן האוטובוס או המונית ומיהרו להגיע הביתה. והכלבים שבסמטה הצרה מלאת הפחים שמעולם לא אכזבו ובכל יום התמלאו בזבל מחדש- אותם כלבים ייללו את שירם כמו בכל אותו ערב, מקדמים את בואו של הירח ומחבקים ביללתם את החשכה שתאפשר להם לרבוץ בכל מקום שליבם יחפוץ.
אני יכול בהחלט לומר שעד לאותו היום, שכבר כמעט הפך לערב, מעולם לא חשדתי בדבר. יתרה מכך, לא הייתה לי סיבה. לא, זה לא שהייתי אדם מאמין, לא שמתי מבטחי בזרים או בגורל, אך פשוט מעולם לא תועתעתי.
אבל אז צפו להם מעל לפני המים אותם רגעים של בלבול. היכן משב הרוח המרענן החותם את היום? איפה מגעה המלטף של היד המסתורית המותירה בי להט בכל יום מחדש?
והזמן שלא נמדד על ידי המשיך לזלוג לו כמו טל בוקר הנוטף מעלים רעננים. לאט ובזהירות. מהר ובפזיזות. חוסר ההחלטיות תפס את המושכות. כבר לא הכרתי את הזמן. הוא היה זר לי.
בכל אותם רגעים שיכולתי לכנותם נצח - רק כי כך תחושת הבטן ציוותה עליי, לא כי יכולתי למדוד את הרגע – עצמתי עיניי. מבולבל, חשתי שאני עומד לאבד את אחיזתי, שרגליי יינתקו מן האדמה, שיציבתי תתעקם כמו ברזל חם המקבל צורה חדשה.
ואז, בעדינות שאין שנייה לה, יכולתי לחוש ברעננותה הזוהרת קרבה אליי. ולמרות שעיניי היו עצומות, הסתנוורתי. אזרתי את האומץ שלא מתפקידי למדוד אך אוכל לומר שאי אפשר היה להטיל ספק שהיה שם הרבה אומץ לאזור ופקחתי את עיניי. למולי נחשפו שמיים שחורים האוצרים בתוכם עיגול שחור עם הילה בוערת סביבו. מעולם לא נחשפתי למחזה שכזה. נפשי לא ידעה מנוח, וכל הווייתי כמו התרעמה כי נלקחה ממנה האפשרות ללוות את השמש ברגעיה האחרונים.
ליקוי חמה. נשמע באוזניי קול רך וענוג. ולא עצרתי לדמיין שפתיים אדומות מלאות תשוקה שלחשו באוזני הזרה. הסתובבתי, נאחז באומץ שעוד נותר בי ופגשתי בעיניה. ולמרות שהחושך עטף את הכל, יכולתי לראות את עיניה נוצצות ודמעה נושרת בקצה עיינה. הייתה זו אותה דמעה של בדידות הממלאת את הים שמחבק את השמש בשקיעה כל יום מחדש.

מחר הרוח תנשוב במפרשיה, ושערה הרך ירקוד לצליל השריקות הדקות.

פניהם של הבריות יאורו ובמרכז מחשבותיהם, הנודדות בדרכים, היא תהיה תמרור המראה את הדרך.

המילים שעל שפתיהם יגוללו את שמה שוב ושוב, כמו מחזרים בלילה קר.

מתיקותה תסעיר את יומם ולחלקם, גם את הליל.

היא תרקוד עימם לצלילי חוויות מרעישות ממלאות קנאה,

תתענג על מגעם הנחשק, הליטוף, החיבוק.

"זאת אני" היא תגיד כשעל פניה ארשת תמימות.

ולי רק נותר, לאסוף את אבק כוכביה, ולטשטש את עקבותיי.

אני חושבת שאם יצמידו לי אקדח לראש ויכריחו אותי לכתוב מי אני, לא יהיה לי שמץ מושג וחור גדול ייפער בראשי.

נורא קל ליפול למקומות הקטנים האלה של תיאורים מתיימרים כמו "אוהבת לצפות בטלוויזיה ולשמוע מוסיקה".

ובכלל, אדם יכול לתאר את עצמו? אדם יכול להעיד על מידותיו הטובות? או על צדדיו השליליים?

מי החליט איך זה עובד כל המטרה הזאת של הגדרה עצמית? האם זה מסתכם רק בסטרייט או גיי? ברזה או שמנה? באינטלקטואלית או מפצחת גרעינים?

נפתח לי כבר חור די גדול בראש וזה לא בגלל שום ירייה, זה מחיפושים. ואני לא יכולה לומר שבאמת חרשתי את הארץ, או את העולם, לא ביליתי שעות על גבי ימים על גבי חודשים במטרה לברר מי אני, כי בואנה, בשיא הרצינות, אני די חוששת.

אפשר לומר שמלחיץ לדעת מי את באמת. מה מסתתר מתחת לקליפה הזאת של ספיר, בעלת העיניים הירוקות, הקילו העודפים והשיער האדום (שזקוק לצביעה מחדש דחוף).

זה עוד יותר מפחיד אחרי שמישהו מגלה לך משהו על עצמך שעד היום השארת בצד. ככה מאחורי ערמות של מידע בלתי אמין בעליל צצה לה עובדה די לגיטימית שפוקחת את העיניים.

אם אני זוכרת נכון, נסענו אני ואמא, אני לא זוכרת מאיפה או לאן, המכונית שלה, אם בכלל מותר לתת לערמת זבל הזאת שם תואר יפה כמו מכונית, עשתה רעשים שאוזנינו רגילות לשמוע, אבל אני עדיין לא מסוגלת להתמודד עם הפרעות כמו שצריך אז החלון נסגר ודרשתי זאת גם מאימא.

היא אמרה שהגיע לסטימצקי ספר חדש, משהו עם האמת על כל שם, והיא כמובן חיפשה את השמות של המשפחה שלנו, "עלייך היה כתוב, ספירי, שאנשים בעלי השם שלך, מלאים בשנינות וסרקסטיות, אוהבים לצחוק ולהצחיק, אוהבים לדבר על הכל, בפתיחות הכי גדולה, רק לא על עצמם, את עצמם הם שומרים בפנים".

אז אני שואלת שוב, מי ביקש הגדרה עצמית ולא קיבל?

סליחה אמא, אבל אני ביקשתי שתספרי לי מי אני? ביקשתי להתוודע ברגע כה פעוט ומטופש למי שאני באמת? מי כתב את הספר המטופש הזה ולמה הוא לא כתב עליו איזה אזהרה נגד אימהות מטרידות שמנסות לגרום לילדות שלהן לדבר.

כוסעמק, עכשיו היא עלתה עליי, אני לא מספרת על עצמי כלום, בוקר טוב ישראל, בוקר טוב אמא, בוקר טוב ספיר.

כמובן שאחרי שהמילים האלה יצאו לה מהפה, כל מה שחשבתי עליו זה "אלוהים, זה נכון", ושיחות שלי עם אנשים החלו להתגלגל לי בראש, טלפונים, צ'אטים ושיחות נפש על כוס שוקו בקפה השכונתי הציפו את הראש שלי וכל מה ששמעתי הוא את בירבוריהם של אחרים ואותי מטיפה, תומכת ומחבקת במילים שלא קושרות את עצמן בשום אופן למצבי האמיתי שלי. הללויה להגדרה העצמית אני אומרת.

כמה דקות אח"כ חשבתי "כמה חבל שאני כבר לא מטופלת אצל הפסיכולוג שלי". ואכן חבל. כי אני חושבת שכל אחד שמנסה להגיע לאיזה הארה עצמית לגבי זהותו, ובכלל מה המצב איתו, זקוק לאיזה גבר חביב, בגיל העמידה, שיהנהן מולו וישאל "איך אתה מרגיש לגבי כל זה?".

אני יודעת שאני יכולה לברבר על זהות עצמית עוד מילים ארוכות, אבל אני רוצה לתת הזדמנות גם לאלה שלא מסוגלים להמשיך לקרוא אחרי מספר מסוים של שורות, שנראה לי שעברתי כבר.

לכן, אני משאירה אתכם עם ההגיגים הללו, שתחשבו לכם, מי אתם, והאם אפילו במילה אחת אתם יכולים לתאר קמצוץ ממי שאתם.

אני יודעת שאני עדיין לא מסוגלת, ובאימא שלי, מילה אחת זה אפילו יותר מידי כרגע.

היו שלום.

אני הייתי סאפ (לא! זאת לא הגדרה עצמית).