פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

האמת היא שאני בשלב אפור (דימויים זה הצד החזק שלי).

אני אף פעם לא אהיה מסוגלת פשוט להתפרק מול מישהו באמת.

אני לעולם לא אחשוף את עצמי עד הסוף.

תמיד יהיו לי סודות.

תמיד יעטרו את חיי שקרים לבנים.

אני חושבת שבשפה המקצועית קוראים לזה "בעלת תסביכים" (you name it)

ואני יודעת שזה מוזר וקצת מרושע, אבל פשוט אין לי כוח אליה, אוף.

כל היום יש לי הרגשה לא נעימה בבטן.

על הבוקר ראיתי מישהי שעשתה קעקוע של מפתח סול ומפתח פה ביחד על מפרק כף היד, שלהזכירכם, זה בדיוק מה שרציתי לעשות.

הרגשתי במקום הכי נמוך בעולם משום מה, כל כך קינאתי בה, כי היא כזאת חסרת עקבות, מחליטה ועושה, ואני ההפך הגמור.

ופתאום ניסיתי להיזכר מה היה שם בתקופה ההיא שרציתי לעשות קעקוע, והדבר היחיד שאני נזכרת בו הוא הרצון שיראו אותי.

שיתעניינו, שיכירו בי, שיביטו, שיתעסקו בי.

ועכשיו יש עליי תזכורת לתחושות האלה לתמיד על הגב בצד שמאל בצורת אישה עם כנפיים.

כבר מזמן לא הייתה לי מטרה, אחת כזאת משלי, שעוסקת רק בי, בעתיד, בהווה, בעבר, בכל דבר.

יש לי כמה על הפרק, העניין הוא להתחיל לפעול (כפי שהבנתם, זה ממש לא הצד החזק שלי, כיף גדול).

בעיות טכניות:

האורגן שלי נפל (שלום אני ספיר ואני מגושמת).

זימונים/שאלונים/מנילה לצבא עושים לי חררה (שיגיעו, מתי יגיעו?, דפיקות בלב סטייל התקף לב קטן).

בחינות/בגרויות/השלמות/חיסורים/איחורים/העדרויות (כבר יש לי פלטפוס, לא צריכה עקב אכילס).

רסיטלים/ללמוד מילים בעל פה/לא להיות צרודה וחולה (הכל בראש).

אני כל הזמן רוצה להחליף לפונט של אריאל ואני לא עושה את זה (התבטאותו של הפחד משינויים בדברים הממש ממש קטנים בחיים).

יאאלה מתוקים, הלכתי לראות המירוץ למיליון ולבזבז את הזמן שלי בצורה הכי טובה שאפשר, מתחת לפוך.

אני מתגעגעת לריח שכבר לא שלי, מתגעגעת למגע הידיים הגדולות שהרגישו כאילו אוחז אותי ענן רך, ענן שעוטף ומחזיק חזק חזק מפחד שאחמוק בין גבולותיו הדקים ואפול מטה.

אני מתגעגעת לשיער הרטוב אחרי המקלחת, לג'ינס הקרוע הדהוי שאתה כל כך אוהב, לגומה האחת והיחידה שעולה בזוויות הפה שלך כשאתה מחייך אליי.

אני מתגעגעת לשיחות הארוכות על הכל ועל כלום, אני מתגעגעת לנשיקות הארוכות וההתעסקות בשיער.

אני מתגעגעת לראות את הפנים שלך כשאתה רואה אותי מתקרבת לשביל של הבית, אני מתגעגעת לדגדוגים שהשאירו אותי בלי אוויר.

אני מתגעגעת ללילות ללא שינה ביחד, אני מתגעגעת לבעיטות הקטנות בלילה כשאתה נוחר ומתעורר מלא הכחשות.

אני מתגעגעת לבקרים שהתעוררתי וגיליתי שאתה ער ומסתכל עליי ישנה, אני מתגעגעת לעיניים שלך שהרגשתי שיכולות לראות דרכי.

אבל על כל אלה ויתרתי, השארתי אותם לך ועזבתי, ואתה לא רוצה לשחרר.

בבקשה תפסיק להתקשר, זה גומר אותי מבפנים.

מחר הרוח תנשוב במפרשיה, ושערה הרך ירקוד לצליל השריקות הדקות.

פניהם של הבריות יאורו ובמרכז מחשבותיהם, הנודדות בדרכים, היא תהיה תמרור המראה את הדרך.

המילים שעל שפתיהם יגוללו את שמה שוב ושוב, כמו מחזרים בלילה קר.

מתיקותה תסעיר את יומם ולחלקם, גם את הליל.

היא תרקוד עימם לצלילי חוויות מרעישות ממלאות קנאה,

תתענג על מגעם הנחשק, הליטוף, החיבוק.

"זאת אני" היא תגיד כשעל פניה ארשת תמימות.

ולי רק נותר, לאסוף את אבק כוכביה, ולטשטש את עקבותיי.