פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

האמת היא שאני בשלב אפור (דימויים זה הצד החזק שלי).

אני אף פעם לא אהיה מסוגלת פשוט להתפרק מול מישהו באמת.

אני לעולם לא אחשוף את עצמי עד הסוף.

תמיד יהיו לי סודות.

תמיד יעטרו את חיי שקרים לבנים.

אני חושבת שבשפה המקצועית קוראים לזה "בעלת תסביכים" (you name it)

ואני יודעת שזה מוזר וקצת מרושע, אבל פשוט אין לי כוח אליה, אוף.

כל היום יש לי הרגשה לא נעימה בבטן.

על הבוקר ראיתי מישהי שעשתה קעקוע של מפתח סול ומפתח פה ביחד על מפרק כף היד, שלהזכירכם, זה בדיוק מה שרציתי לעשות.

הרגשתי במקום הכי נמוך בעולם משום מה, כל כך קינאתי בה, כי היא כזאת חסרת עקבות, מחליטה ועושה, ואני ההפך הגמור.

ופתאום ניסיתי להיזכר מה היה שם בתקופה ההיא שרציתי לעשות קעקוע, והדבר היחיד שאני נזכרת בו הוא הרצון שיראו אותי.

שיתעניינו, שיכירו בי, שיביטו, שיתעסקו בי.

ועכשיו יש עליי תזכורת לתחושות האלה לתמיד על הגב בצד שמאל בצורת אישה עם כנפיים.

כבר מזמן לא הייתה לי מטרה, אחת כזאת משלי, שעוסקת רק בי, בעתיד, בהווה, בעבר, בכל דבר.

יש לי כמה על הפרק, העניין הוא להתחיל לפעול (כפי שהבנתם, זה ממש לא הצד החזק שלי, כיף גדול).

בעיות טכניות:

האורגן שלי נפל (שלום אני ספיר ואני מגושמת).

זימונים/שאלונים/מנילה לצבא עושים לי חררה (שיגיעו, מתי יגיעו?, דפיקות בלב סטייל התקף לב קטן).

בחינות/בגרויות/השלמות/חיסורים/איחורים/העדרויות (כבר יש לי פלטפוס, לא צריכה עקב אכילס).

רסיטלים/ללמוד מילים בעל פה/לא להיות צרודה וחולה (הכל בראש).

אני כל הזמן רוצה להחליף לפונט של אריאל ואני לא עושה את זה (התבטאותו של הפחד משינויים בדברים הממש ממש קטנים בחיים).

יאאלה מתוקים, הלכתי לראות המירוץ למיליון ולבזבז את הזמן שלי בצורה הכי טובה שאפשר, מתחת לפוך.

שאין שני לו ונותר לעד

אני חושבת שרק כשאוכל להביט במראה ולאהוב עד הסוף את מה שמוצג מולי בביטחון גמור, אני אצליח לגרום לכם להאמין במילים שיוצאות מפי ואתם תצליחו להיעלם בתוך עיניי החושקות בכך.

אני לא יודעת מתי זה יקרה, אני רק יודעת שבמשך הדרך הארוכה שלי לנקודה הזאת, אני אוספת חוויות חיצוניות שגורמות לי לפקפק בעצמי.

יותר מידי זמן שאני חושבת שהתנהגתי בטיפשות כשקעקעתי את הקעקוע הראשון שלי בגיל כל כך צעיר, מבלי להכיר את עצמי באמת ולדעת שכשאגדל, אופיי לא ייתן לי מנוח לגביו ולגביי המשמעות שלו, כי אצלי הכל חייב להיות משמעותי, זאת למדתי על עצמי לא מזמן.

אולי עוד אלמד לאהוב אותו, לעיתים כשאני חולפת במהירות בחדרי והמראה מציגה בפניי חטופות את הקעקוע על גבי, יש בי תחושה מסוימת, שאין לי איך להעלותה במילים, רק משהו כזה שגודל בי, שהגרעין בו נטמע כשקועקעתי, משהו שמדבר על נפש חופשייה, על החלטות פזיזות שגרמו לאושר במשך זמן לא מבוטל, על בגרות מסוימת, על היבדלות מאחרים. אני דוגלת בכל אלו ואולי הם טמונים בתוכי, ולעיתים הקעקוע שלי מזכיר לי אותם.

התחנה האחרונה

היום חשבתי לעצמי, כמה ספרים אספיק לקרוא עד שיאספו את נשמתי, עד שגופי הכושל יכבה את כל המערכות לתמיד.

לעיתים אני תוהה עד מתי אחכה בכדי להגשים את כל הנורות הקטנות האלה שמפוזרות מעל לראשי כבר שנים מספר, וגילי לא עולה אפילו על יותר משני עשורים.

תתפלאי

הגילוי הגדול ביותר שלי בתקופה האחרונה הוא שאין בי געגוע. אני לא יודעת מה הוא כאב הגעגוע, אני משקרת כשאני אומרת שהתגעגעתי כיוון שאני לא זקוקה לדבר, לאף אחד, כשאני הולכת ברחוב, מספקים אותי רק מבטים חטופים של זרים ושיחות חולין עם מוכרות אלמוניות בחנות. האין זה עצוב?

אני מצפה ומחכה ליום שאזדקק למשהו נואשות בכדי למלמל שהתגעגעתי. לא אכפת לי אפילו אם אתגעגע לחפץ, למקום, לריח, רק שאתגעגע.

אין הדבר אומר כי אני לא אוהבת, עורגת או זקוקה לעיתים לסובבים לי, למשפחתי ולחבריי הקרובים ביותר.

בולעת בלי ללעוס

התחלתי לקרוא אתמול את הספר "האיש שהיה יום חמישי" של גילברט קית' צ'סטרטון. גיליתי שלהחכים קוסם לי. המילים המתעתעות, השפה הנוקשה ועם זאת הזורמת, נבלעתי לתוכו ונותר לי רק השליש האחרון של הספר.

אתם מוצאים את עצמכם לפעמים שקועים כל כך בספר שפתאום אתם מרימים את עיניכם מן הכתוב ורואים שחלפו 50 עמודים, עברה שעה מאז שהבטתם לאחרונה בשעון ושצבעם של השמיים שונה? זה קרה לי היום, וחייכתי.

אני הולכת עכשיו בשביל לסיים את הספר, בשביל לשקוע בעולם שהוא לא שלי.

כתבתי היום קצת אחרת, מאזור אחר של הלב, מקווה שעיניכם לא נדדו לשום מקום רק כי נטשתי במקצת את הציניות והשעשוע.

נתכתב בשמחות,

ספיר.

היום בבוקר חלמתי וכשהתעוררתי זכרתי לחלוטין את החלום שלי, ראיתי את התמונות בראש והמילים היו לי על קצה הלשון. כשקמתי באמת זכרתי רק את הסוף.

אני הולכת יד ביד עם דודה שלי, שעומדת ללדת עוד שבועיים, והיא לא נראית כמו עצמה, ואנחנו הולכת מהר ויורדות מספינת תענוגות כזאת שמתפרקת אחרי כל צעד שלנו, ואני אומרת לה בשקט "טלי, נשארנו רק שתינו, כולם מתו, איבדתי את אמא ואת מיכי", והיא אומרת לי "אין מה לעשות", ואז מאחורה אני שומעת פתאום את אח שלי אומר "גם אני נשארתי", ואז אני מסתובבת אליו, והוא ממשיך לרדת למטה ואני רואה שמחכים לו למטה סבא וסבתא שלי, אלה שאני לא בקשר איתם, ואני אומרת לו "יובל, אתה יודע שאם אתה הולך איתם אז אנחנו לא יכולים להישאר ביחד". והוא אומר לי "אני יודע", והולך איתם. ואז אני מתעוררת.

יותר מידי בעיות, פחות מידי חלומות, ואף פסיכולוג שיסביר לי מה לעזעזל מתחולל לי במוח.

אתמול נסעתי עם אמא, סבא וסבתא לת"א, לבקר את איילת וטלי, שהיא כבר בסוף חודש תשיעי. הן כאלה מתוקות, אני בעצם כל כך מאושרת בשבילן, וכל כך שמחה שהן מצאו אחת את השניה, ומצד שני, כל המציאה הזאת, מסתכמת בשבילי כסוג של אובדן קטן, של הדודה המגניבה שלי עם הדירה המגניבה שלה בת"א. פשוט נראלי שלא מיציתי את המקום ההוא מספיק ופתאום היא עם בת זוג, עוד שניה תינוקת ושני ילדים חורגים בבית מושלם בת"א.

הסתכלתי על הבית אתמול ובחנתי כל מקום ואמרתי, וואלה, היה מתאים לי לגור כאן.

הבית שלהן הרגיש לי משוחרר, הרגיש לי נקי, הרגיש לי אוהב, והבית שלי, הרגיש לי אטום, קטן ומחניק, למרות ענק ומרווח במציאות.

היינו אצלן אתמול חמש שעות, ובחמש שעות האלה בקושי הוצאתי מילה. אני לא יודעת למה, אבל הרגשתי שאין שם מקום בשבילי, שכמה שאני אוהבת את האנשים שסביבי, אין להם מקום בשבילי ואני לא מעניינת אותם והם לא זקוקים לי.

בזמן האחרון אני שונאת את אמא שלי.

אני לא מצליחה לעצור את עצמי מלנהוג בה ברשעות, להתעלם ממנה, ולענות לה בגסות. לא משנה איך היא מדברת אליי, לא משנה מה היא עושה בשבילי או לא עושה, אני פשוט רעה אליה, ואני לא מצליחה לשנות את זה.

אני לא זוכרת כבר למה אני כועסת עליה, ולמה אני עושה את זה, ובגלל זה כל המצב הזה כל כך מתסכל.

אני ואמא היינו החברות הכי טובות, מיותר לומר שהיא ידעה עליי הכל פעם, ועכשיו כלום. אני לא מסוגלת לדבר איתה בלי לצעוק עליה ובלי להתחרפן אחרי המילה הראשונה שהיא אומרת לי.

אני מוצאת בה כל מיני דברים קטנים שגורמים לי לסלוד ממנה.

בגלל אמא שלי גיליתי שחולשה מגעילה אותי.

בגלל החולשה שלה.

כשהיא לא מרגישה טוב או חולה, יש לה טון דיבור כזה שגורם לי לרצות לתת לה בוקס לפנים.

אני כותבת את המילים האלה ומרגישה רע. כי זה מרושע ומגעיל ולא טוב בכלל.

אני רוצה לדעת למה, למה כל זה קורה לי בפנים, למה אני לא מסוגלת להיות איתה כמו פעם.

כוסעמק של המוח.