החרישו כולכם! והסכיתו (כן זאת מילה אמיתית, אנאלפאבתים) אני פותחת כאן פוסט מן השורה הראשונה (או הרביעית, Same shit). בקיצור, להלן הגיגים משובחים (אם אני אגיד את זה מספיק פעמים אולי זה יהיה נכון).
מכירים את זה שאתם כותבים משהו די ארוך בשיחה עם מישהו במסנג'ר, ואז בזמן שהוא קורא, אתם גם קוראים את מה שכתבתם, ומגלים שבטעות הושמטה לכם איזה מילה מרוב חיפזון, ובאותו רגע אתם מבינים שכל הפואנטה של מה שכתבתם אבדה לה בין מילים שכבר אין קשר בניהן. והשיחה, כבר המשיכה הלאה, ואין שום אפשרות לתקן את העוול שנעשה.
נכון שזה פשוט מסתכל?
אני חושבת שמרוב תסכול פשוט אשים קץ לחיי. או אאמץ ילד. אבל בגלל שאני צעירה מידי אז אמא שלי תגדל אותו והוא יחשוב שאני אחותו וכשהוא יגדל הוא יהיה נורא מבולבל ולא יבין למה אני מביטה בו בעיניים נוגות וקוראת לו בני.
אמאלה! אני חושבת שאשכרה יש לזה פוטנציאל להיות טלנובלה וזה גורם לי לבחילה.
אני חייבת לציין שיש לי תובנה חדשה בחיים ואני חושבת שהיא שווה מינימום פרס נובל לחשיבה יצירתית.
טמפונים הם חבריה הטובים ביותר של האשה ולא יהלומים אשר מסתננים למחשבותינו כדעה הרווחת בקרב בנות מיני ושאר הפייגעלך המתוקים שלנו.
אם עדיין לא הגעתם למסקנה הזאת בעצמכם, התביישו לכם! אם עדיין לא קניתם לחברה שלכם חבילת o.b אתם חרא של חברים ואין לכם מושג מה אנחנו באמת רוצות. (סתם אבוי, שלא תעיזו, זה יהיה שווה ערך לתקיעת גרעפס בדיוק כשבאים להתנשק).
אני אעזוב את הנושא הזה כי אני מתחילה לדמיין ראשים מנוענעים בתחושת חלחלה ועכברים הנוטים לעבר האיקס האדום בצד שמאל למעלה (שלא תעיזו זונות).
אני צריכה ללמוד בעל פה עד יום חמישי את היצירה שלי בגרמנית לבגרות במוסיקה, הצלחתי בית אחד (אני מנסה לשכנע את עצמי בזה), אין לי בעיה עם ההגייה, יש לי בעיה עם הזיכרון, אני כמו דג סלמון קטן, שמוציאים אותו מהמים, והמוח שלו מתמלא באוויר, וכל הקשקשים מתייבשים והתאים נמחקים ואז הוא חוזר למים ואשכרה מאמין שהוא כריש.
זיכרון זה לא הצד החזק שלי, האם הצלחתי להוכיח טענה זו? (למי אכפת).
Er ist gekommen מאת רוברט פרנץ (סתם הבית הראשון לשם המחשה)
Er ist gekommen in sturm und regen
ihm schlug beklommen mein herz entgegen
wie konnt ich ahnen, dass siene bahnen
sich einen sollten meinen wegen
יום אחד כשיהיה לי כוח אני אכתוב את כל המילים וגם את התרגום לאנגלית ועברית שכתבתי לבדי (מהמתלהבים).
טוב קרו היום בתכלס המוני דברים מצחיקים, עדיין כואבות לי הלחיים מלצחוק, אבל אני אמנע מכך ואמשיך בדרכי,
לא ברור איך הגעתי לפוסט הזה, התכוונתי ללכת לישון לפני שעה כבר (ישרא ממכר?).
אני אותיר אתכם עם תמונה קטנה מהיום, תעשו חיים (לילה עכשיו, מה אתם כבר יכולים לעשות? טוב בעצם, הרבה דברים).
אם אתם תוהים מהו פשר המדבקות, לי ואלי היה משעמם עד מאד בשיעור אזרחות, תנ"ך ובחיבור גם כן ולכן בזמן שהכנו צ'ופרים לטיול השנתי (האחרון בהחלט לכיתה י"ב), התחלנו לכתוב דברים מטופשים על מדבקות ולהדביק על עצמנו ועל אנשים אחרים. התוצאה: הרבה כאבי לחיים וחיוכים.
שיהיה לילה נפלא,
תזכירו לי לצלצל למקום שאני עובדת בו ולזכיר להם שאני עדיין בחיים?
אה וגם למנחה שלי בעבודה העיונית במוסיקה, אני חושבת שהיא שכחה שהיא צריכה לכתוב לי פרשנות על יצירה של גלוק. פדיחה.
וכאן נפרדות דרכינו (עד לחפירה הבאה).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
