אז אני פה כבר יום שלם.
ובוודאי אתם שואלים את עצמכם איפה זה פה, ובכן ידידיי האינטרנטים, פה זה בקריות. קריית חיים אם נדייק.
יצאתי מהבית לזמן בלתי מוגבל, עם תיק די מינימלי והרבה חוסר בחמצן. מה שמשתמע מכך הוא פשוט שחנוק לי, הבית שלי אי שם בכרכור השוממת והאפורה פשוט מחניק, וזאת לא עוד סתם תופעת לוואי של החום העוטף של הקיץ הישראלי המיוזע, זאת תוצאה של הסביבה, המקום, היחס.
הייתי צריכה שקט, ואתם בטח אומרים לעצמכם, "אז לשם מה לצאת מכרכור? זאת הנקודה השקטה ביותר על הגלובוס!" ובכן, שקט בראש שלי, שקט עצמי, שקט שהוא בעצם הרעש הגדול ביותר, שקט שהוא היחס.
היחס אליי.
אני מודה, פשוט הייתי זקוקה לפינוק.
כל סוג של פינוק.
פינוק של אישה.
פינוק של ילדה.
פינוק של נכדה.
וייאמר לזכותם של סובביי הזמניים כאן, שהם עושים את עבודתם בהצלחה רבה וברצון רב כמובן.
אני מרגישה מלאה, אנרגטית, משולהבת, ולא כבויה, לא עצבנית, לא ממורמרת, ולא עצלנית.
הכל פה נושם יותר, הכל פה חי יותר.
לעזעזל אני פשוט מעניינת פה מישהו.
שמים לב אליי, קוראים בשם שלי, מחייכים אליי, מחבקים אותי, נושמים אותי, קרובים אליי, אוהבים אותי, את כולי.
אי שם במקום הנכחד הזה שקוראים לו כרכור, אולי אוהבים אותי, אבל אוהבים אותי בכאב, ועול החיים וההישרדות מונח על כתפיהם של כולם. כולם עסוקים בעצמם ומזינים את עצמם בעוד ועוד אנרגיה, והאנרגיה הזאת הייתה פעם שלי, ועכשיו היא פסקה, המיכל התרוקן, מד המדידה עומד על אפס גדול ומאופס, ריק גדול ממלא את החלל שהותרתי.
תמיד כשאני עושה את הget away הקטן שלי, אני רוצה לחזור ולהרגיש שחשו בחסרוני. yeah right, מי ירגיש בחסרונה של ה"מסתגרת בחדר", הם נתנו לזה שם, "הכוך", זה השם החדר לחדר שלי, ובכל פעם שהם היו שואלים, "איפה ספיר?" אחד מאם היה עונה, "בטח בכוך". כן, כי אני פשוט נהנית לעשות עם עצמי כלום, אני אוהבת להתרחב לצדדים ולמזער את תאי המוח שלי.
אויש ויי, זה הפך לפוסט ממורמר ובסך הכל רציתי לספר שטוב לי, קצת טוב לי. טיפה, ממש טיפונת, טוב בקנה מידה של מילימטר אחד על סרגל מדידה ארוך ארוך.
הלכנו לראות מלאכים ושדים, האמת שבכללי הסרט לא הימם אותי ולא שיעמם אותי לחלוטין, היה די צפוי, ואיילת זורר, נו טוב, זה לא ממש איזה תפקיד עומק עם איזה מסר, סתם מדענית משעממת עם מבטא נחמד, בכל זאת, אני מצדיעה לה וכולה.
מאחורינו ישב עוד זוג, נשבעת שאם הייתה לי האפשרות הייתי לוקחת את הבחורה ודופקת לה מכות, אולי זה היה משחרר את כולנו מהכאב הגדול שבלשמוע אותה מברברת ומברברת ללא הפסקה, לא סותמת את הפה כל הסרט, בלה בלה בלה בלה.
ואז עוד הייתה לה החוצפה להתחרמן עם המכוער הזה שהיא הביאה. לפחות אנחנו היינו הגונים ומתחשבים בעובדה שיש עוד אנשים בקולנוע, לא, אתם לא לבד, יש עוד אנשים, עם דגש על העוד ועם דגש על זה שהיא לא יודעת לדחוף את הלשון שלה בשקט.
טוב מכיוון שאני יודעת שאתם לא ממטיבי הקוראים, ולא מסוגלים להתמודד עם יותר מידי מידע והגיגים, אני אפסיק כאן ועכשיו את דיווחי היום הללו, בכלל לא רציתי לפרסם משהו, אבל יצא נחמד עם נקודות חפירה מצומקות וקצת טוב חביב ומלהיב.
מתוקים, זוהי השעה להיפרד, אני הולכת לראות קצת האוס ואז למיטה גדולה וחמה ומלאה אהבה.
עצת היום שלי, או עצת הלילה, תלוי איך מסתכלים על זה, תלכו לאן שצריך בשביל להרגיש טוב עם עצמכם, תחפשו בכל מקום שהרגליים שלכם (או התחבורה הציבורית) יכולים לקחת אתכם, ואף פעם אל תעצרו לנוח, תישארו תמיד על ההליכון הגדול של החיים, אבל בנחת, בשקט, עם הרבה טוב.
אני הייתי סאפ, ואתם הייתם אתם.
להת'
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
