לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

מקום בו ההשראה מקבלת מקום להישפך, הביקורת פורצת החוצה, החיים עוברים ברנדומליות מתסכלת ודפים שלא היו פעם עץ נערמים בתוך מחברת גדולה של כתיבה.

Avatarכינוי: 

בת: 32

MSN: 

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2013    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

Not the same as I used to be


הסוד הוא לשחרר! כי אז דברים טובים קורים וזה נחמד ומחייכים ולא צריך למלא את הגוף בכל מיני שטויות בשביל להרגיש מלאה ושכלום לא חסר.



נכתב על ידי , 30/9/2012 16:41   בקטגוריות אהבה ויחסים, אופטימי, גילויים עצמיים, חברים, חזרה לעצמי, טוב לי  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



יום כיפור / השראה / שינוי מכף רגל ועד ראש / אמונות טפלות


קמתי היום בבוקר, אחרי שחזרתי אתמול מאירוע באיזה שעה לא מוגדרת ולא חוקית, למדתי, שעתיים רפת עיוני, סוג של גהינום שאף אחד בעולם הזה לא רוצה לעבור ואז בכדי "להמתיק" את כאביי במערכת מסומנות גם שעתיים מתמטיקה ואנגלית לקינוח.

אז אולי היקום מדבר אליי, או שאני מדברת אל היקום, או שאנחנו בכלל לא חברים ואני סתם ממש מתאמצת ומסתכלת בטלפון בכוונה זמן ממושך כדי שיגיעו השעות המגניבות האלה כמו 11:11 שגורמות לך לחשוב שאנשים חושבים עליך. כן זה בולשיט אבל זה תמיד נחמד לתפוס אחד כזה בזמן ולהרגיש שמישהו רחוק מחייך בגללי.

בקיצור, זמן לא דל בהחלט התבוססתי ברחמיי העצמיים, ואני טובה בזה, האמינו לי ידידיי, עטפתי את עצמי בשל הפסימיות הנודע שלי והסתובבתי בעולם חסרת כיוון.

והנה פתאום, נפלו עליי סדר, אחריות, רצון, היענות, וכולם במכה אחת. מחצו לגמרי את העצלנות, את חוסר האכפתיות ואת ההתעלמות הכללית מן העולם.

אמנם אישיותי לא חוסלה במכה, אל תיבהלו חברים, אבל משהו קרה. החדר שלי מסודר. זה לא מצב רגיל, והוא מסודר כבר חודש. חודש שלם בו ברגע שיש טיפה בלאגן אני עוצרת הכל ומחזירה את הבגדים למדפים, תולה אותם הקולבים, מארגנת את השולחן וזורקת בגדים לכביסה. ולא על הרצפה, לתוך הסל!

ביומיים האחרונים אני אפילו נחמדה לאמא שלי. ואני לא עושה שום דבר מרושע לאח שלי. אני מכינה שיעורי בית. ומגיעה לכל השיעורים בבית הספר. אני לא רואה טלוויזיה כמעט. בעצם. אפשר לקרוא לזה 'לא רואה טלוויזיה בכלל'.

ואני שואלת את עצמי, מה טוב יותר? חיי פרישות נינוחים וחסרי דאגות, כשאמא מעירה אותי בבוקר ושואלת אם אני קמה ואני עונה לה שלא ומכסה את עצמי עם השמיכה עד מעל הראש, או שאני מתעוררת לבד ומוכנה לפני כולם?

והאם אני הופכת לאותם אנשים קיצוניים (או שמא אני כבר?), שיש להם תקופות בחיים בהם הם ככה ולפתע כבר לא אותו הדבר?

והאם יש לי יותר מידי 'האם' בראש והוא מתחיל להסתובב? התשובה היא לא. כן. קצת. טוב. די.

 

יום כיפור

כבר סגרנו את הפינה הזאת בה אני מצהירה שאני לא חולה על היהדות.

בסיכום קצר של כמה מילים: השפלה נשית, פאגאניות, קיצוניות, הפרדה יתרה, חוסר אמונה מלאה באלוהים כיוצר של הכל.

ובכל זאת, בשנה שעברה צמתי בפעם הראשונה, ואני עושה זאת גם השנה.

פשוט משום שבא לי, לא מתוך שום מקום של כפרה או סליחה או איזה שהיא הכאה על חטא.

מספיק חורה לי כל החרדים האלה שמרעיבים את הילדים שלהם ואז צמים וחושבים שהנה אלוהים סלח. אלוהים גם אכל לילד שלך את כל הלחם?

לא משנה, אני לא אכנס לזה עכשיו, נחליט שניתן לזה איזה פוסט'ילה נפרד.

 

אני מלאת השראה ופתאום מצליחה לכתוב באנגלית. והעברית קצת נעלמה לי.

היא תחזור.

בנתיים הרסיטל עדיין באופק אלא אם כן אני לא אסיים למלא את הטופס המלחיץ הזה שחסרים לי בו כל כך הרבה פרטים.

צריכה לשלוח אותו ב29.9 אחרת חבל על כל מאמץ נוסף.

אני חושבת משהו קטן בתוכי מתפלל שמשהו יתפקשש ואני לא אצטרך לעשות את הרסיטל הזה.

טוב שקט, סבא גרם לי להאמין בעין הרע משום מה. טוב לא להאמין, אבל, אני לא רוצה לפתוח פה.

 

אמונות טפלות זה ממש כמו בריונות. אוף.

 

יאאלה, אני מתגלגלת מפה למיטה, אולי אני אפילו אקרא בספר שלא פתחתי כבר איזה חודש וחצי. בושה.

ואני עוד קוראת לעצמי תולעת ספרים. אני פשוט בושה לכל קוראיי הספרים, תנדו אותי, אני מרשה לכם.

 

לילה טוב מתוקים,

גמר חתימה טובה אני מניחה.

נכתב על ידי , 26/9/2009 00:14   בקטגוריות יום כיפור, אמונות טפלות, יהדות, שינוי, מוסיקה, החדר שלי, חפירה, בריונות, ספרים, בצפר, חדר השינה, חיים, טוב לי, טלוויזיה, לחץ, לימודים, מחשבות, מחשבות ותהיות, מטרה, מציאות, עצלנות, רפת, שגרה, שליטה, אופטימי, בית ספר, פסימי, שחרור קיטור  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שקט בקרייה - אהבה במיטה - לשון בקולנוע - פינוק של ילדה


אז אני פה כבר יום שלם.

ובוודאי אתם שואלים את עצמכם איפה זה פה, ובכן ידידיי האינטרנטים, פה זה בקריות. קריית חיים אם נדייק.

יצאתי מהבית לזמן בלתי מוגבל, עם תיק די מינימלי והרבה חוסר בחמצן. מה שמשתמע מכך הוא פשוט שחנוק לי, הבית שלי אי שם בכרכור השוממת והאפורה פשוט מחניק, וזאת לא עוד סתם תופעת לוואי של החום העוטף של הקיץ הישראלי המיוזע, זאת תוצאה של הסביבה, המקום, היחס.

הייתי צריכה שקט, ואתם בטח אומרים לעצמכם, "אז לשם מה לצאת מכרכור? זאת הנקודה השקטה ביותר על הגלובוס!" ובכן, שקט בראש שלי, שקט עצמי, שקט שהוא בעצם הרעש הגדול ביותר, שקט שהוא היחס.

היחס אליי.

אני מודה, פשוט הייתי זקוקה לפינוק.

כל סוג של פינוק.

פינוק של אישה.

פינוק של ילדה.

פינוק של נכדה.

וייאמר לזכותם של סובביי הזמניים כאן, שהם עושים את עבודתם בהצלחה רבה וברצון רב כמובן.

אני מרגישה מלאה, אנרגטית, משולהבת, ולא כבויה, לא עצבנית, לא ממורמרת, ולא עצלנית.

הכל פה נושם יותר, הכל פה חי יותר.

 

לעזעזל אני פשוט מעניינת פה מישהו.

שמים לב אליי, קוראים בשם שלי, מחייכים אליי, מחבקים אותי, נושמים אותי, קרובים אליי, אוהבים אותי, את כולי.

אי שם במקום הנכחד הזה שקוראים לו כרכור, אולי אוהבים אותי, אבל אוהבים אותי בכאב, ועול החיים וההישרדות מונח על כתפיהם של כולם. כולם עסוקים בעצמם ומזינים את עצמם בעוד ועוד אנרגיה, והאנרגיה הזאת הייתה פעם שלי, ועכשיו היא פסקה, המיכל התרוקן, מד המדידה עומד על אפס גדול ומאופס, ריק גדול ממלא את החלל שהותרתי.

תמיד כשאני עושה את הget away הקטן שלי, אני רוצה לחזור ולהרגיש שחשו בחסרוני. yeah right, מי ירגיש בחסרונה של ה"מסתגרת בחדר", הם נתנו לזה שם, "הכוך", זה השם החדר לחדר שלי, ובכל פעם שהם היו שואלים, "איפה ספיר?" אחד מאם היה עונה, "בטח בכוך". כן, כי אני פשוט נהנית לעשות עם עצמי כלום, אני אוהבת להתרחב לצדדים ולמזער את תאי המוח שלי.

 

אויש ויי, זה הפך לפוסט ממורמר ובסך הכל רציתי לספר שטוב לי, קצת טוב לי. טיפה, ממש טיפונת, טוב בקנה מידה של מילימטר אחד על סרגל מדידה ארוך ארוך.

 

הלכנו לראות מלאכים ושדים, האמת שבכללי הסרט לא הימם אותי ולא שיעמם אותי לחלוטין, היה די צפוי, ואיילת זורר, נו טוב, זה לא ממש איזה תפקיד עומק עם איזה מסר, סתם מדענית משעממת עם מבטא נחמד, בכל זאת, אני מצדיעה לה וכולה.

מאחורינו ישב עוד זוג, נשבעת שאם הייתה לי האפשרות הייתי לוקחת את הבחורה ודופקת לה מכות, אולי זה היה משחרר את כולנו מהכאב הגדול שבלשמוע אותה מברברת ומברברת ללא הפסקה, לא סותמת את הפה כל הסרט, בלה בלה בלה בלה.

ואז עוד הייתה לה החוצפה להתחרמן עם המכוער הזה שהיא הביאה. לפחות אנחנו היינו הגונים ומתחשבים בעובדה שיש עוד אנשים בקולנוע, לא, אתם לא לבד, יש עוד אנשים, עם דגש על העוד ועם דגש על זה שהיא לא יודעת לדחוף את הלשון שלה בשקט.

 

טוב מכיוון שאני יודעת שאתם לא ממטיבי הקוראים, ולא מסוגלים להתמודד עם יותר מידי מידע והגיגים, אני אפסיק כאן ועכשיו את דיווחי היום הללו, בכלל לא רציתי לפרסם משהו, אבל יצא נחמד עם נקודות חפירה מצומקות וקצת טוב חביב ומלהיב.

מתוקים, זוהי השעה להיפרד, אני הולכת לראות קצת האוס ואז למיטה גדולה וחמה ומלאה אהבה.

 

עצת היום שלי, או עצת הלילה, תלוי איך מסתכלים על זה, תלכו לאן שצריך בשביל להרגיש טוב עם עצמכם, תחפשו בכל מקום שהרגליים שלכם (או התחבורה הציבורית) יכולים לקחת אתכם, ואף פעם אל תעצרו לנוח, תישארו תמיד על ההליכון הגדול של החיים, אבל בנחת, בשקט, עם הרבה טוב.

 

אני הייתי סאפ, ואתם הייתם אתם.

להת'

נכתב על ידי , 16/7/2009 01:19   בקטגוריות אהבה, חבר, יחסים, משפחה, אהבה ויחסים, אופטימי, ביקורת, שחרור קיטור, בית ומשפחה, סבא וסבתא, סרטים וקולנוע, איילת זורר, טוב לי  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



28,988
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , משוגעים , המתמודדים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל.Bobale אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על .Bobale ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)