פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

עוף מוזר. אין צורך לסביר או לחפש משמעויות. אני עושה דברים בלי להבין אותם עד הסוף ולרוב אני יודעת מה יהיו ההשלכות. אבל אני פשוט לא מסוגלת להמשיך כמו פעם ולעשות מה שלא בא לי.

אז סיננתי. וסיננתי. ואמרתי שאני מתגעגעת ושיתקשר וסיננתי שוב. ואז כשהיתל בי וצלצל הביתה שתקתי במבוכה וסירבתי לצאת. אין לי סיבה ואולי יש לי אלף. מה שבטוח הוא שאני לא מתחרטת, כי באותו רגע כל מה שהתחשק לי לעשות זה לשבת עם אמא שלי בסלון ולראות תוכנית ריאליטי זולה אך מספקת.

אני צריכה שינוי נוף, ושינוי חברתי, ושינוי בכללי. אני צריכה להשתחרר מהצבא. מצחיק איך הכל מסתכם למסקנה אחת: בעיות שצה"ל גרם להן בעקיפין.

ברור שאני בבסיסי בחורה שלא סגורה על עצמה, ואפשר לומר שהגיוס לצבא גרם לי ללמוד על עצמי המון ולהשתנות, אבל בסופו של דבר, השירות שלי הוא כרגע מעכב צמיחה אחד גדול.

אבל בזמן האחרון אני יותר סגורה על עצמי. אני גם עושה דברים ש"דה אולד מי" מעולם לא הייתה מעזה לעשות. כמו לעלות על טרמפ או ללכת כמעט שעה וחצי מהרכבת הביתה ברגל. או להסתובב בתל אביב בלי לדעת איך להגיע למעוז חפצי ופשוט לשאול אנשים ולהסתדר ולא להתקשר לאלפי אנשים שיסבירו לי איך למצוא את הדרך. ולא לפחד מאנשים. ולהגיד מה שאני חושבת. ועוד כל מיני פיצ'עפקס קיומיים כאלה.

היום גם היה לי איזה פרץ שירה מטורף בשירותים הקטנים בקומה הראשונה. שם יש את האקוסטיקה הכי טובה בבית. ומראה די מחמיאה. אז עמדתי שם ושרתי, ופתאום הבנתי שאני יודעת כבר מזמן מה הכי טוב לי לשיר. ואני יודעת מה יושב עליי בול ומה מתאים לי ובאיזה "ז'אנר" כביכול אני הכי טובה. עכשיו זה רק להאמין ולפתח. אם בכלל אלך לכיוון הזה של מוסיקאית יוצרת רעבה ללחם (או במקרה שלי ללחם קל).

יש מצב שאתחיל ללמוד לנהוג בזמן הקרוב, והתחלתי לחשוב על מה אלמד אחרי שאשתחרר, ואני קצת משחררת את הרצועה בכל הנוגע לדיאטה. 

השורה התחתונה היא שאני בסדר. ושאני אהיה בסדר ושיהיה בסדר!

והחשוב מכל!

אני קוראת את החדש של פאולו קואלו "אלף" שמו, והוא מעולה ונפלא ושמימי ופותח סתימות בריאות ובנפש וסותם חורים בלב ובראש

קר בחוץ אבל הראש שלי כואב כאילו השמש קופחת מעליי כבר שעות. החדר שלי נראה עד לפני שעה כמו שטח מפורז אחרי מלחמה. סידרתי, וניקיתי קצת. פתחתי חלונות.

אתמול בלילה הלכתי לישון מאוחר אחרי משבר. אני אומרת משבר כי זה נתפס ככה בחוץ, מבחינתי אלה היו השעתיים הכי מטומטמות שהעברתי בחיי.

בקיצור? שני אנשים שלא סובלים אחד את השני, מדברים איתי על זה שהם לא סובלים אחד את השני. עד כה, הכל בסדר, ספיר סופגת, ספיר מכילה, ספיר לא מפרקת את החבילה, ואז טה טה טה טם, אחת מחליטה שאני מושפעת מהשני לרעה, ושהיא לא יכולה יותר להיות במחיצת שנינו כשאנחנו ביחד. היא מאוכזבת ממני, אבל מבינה שאני לא יכולה לראות את זה כמוה, מהצד. 

טוב חברים, אין לי מה לעשות עם זה. עודדתי אותם לדבר, אמרתי להם, אפילו אל תתנצלו, תצעקו, תקללו, רק תגיעו למקום שבו שניכם מיישרים קו אחד עם השניה. אבל לא! מסתבר שכל אחד מהם חושב שהשני אטום ושלדבר לא יעזור בכלום. 

אז כאן בלב שלם, אני מצהירה בשיא הכנות שהפסיק להיות לי אכפת ממש אתמול, אחרי שניתקתי את השיחה המי יודע כמה בשתיים בלילה, מתה מעייפות, מנוונת מוחית, מבולבלת ובעיקר, מותשת מהשטויות האלה, מה זה פה? גנון?

למדתי אתמול שזה לא משנה שאני צודקת, כי גם אחרים חושבים שהם צודקים.

אני רוצה מילים משלי שיקשטו אחרים. בלי ריח של שתן ועכבות של אחרים. אחרים שלא נטשו את עמדתם כמוני.

ניזוקתי. או שאולי הזיקו לי. מבלי להתכוון הפסקתי להקשיב לקול שאמור לכוון את אורות האיתות של חיי. וללא רישיון אני נוהגת. נוהגת לתוך סבך עמום של מציאות. מי נתן לי רישיון.

מצאתי את המקור לריח הצחנה שעולה ממני. הוא הבסיס לכל תעלוליי המגוחכים. תירוצים של מזדקנת צעירה שלא עלה בחכתה דבר מלבד ייסורים משניים. שיחות שחבל שלא נגנזו. מזומנים שבוזבזו.

אני טועמת מגוון עצום של גחמות. אבל את האצבע במעמקי גרוני אני שומטת, מניחה לה רק לדגדג את עצמי ברגעים של שחיתות בהמית, ריקבון גדלות משובח שהתעצם עם התבגרותי לכדי עיגול לא שלם, מקומר, מלא חצאי תובנות ושלוליות של מחשבות שאין ברשותי מגפיים מתאימות בכדי לקפץ לתוכן.

אני רוצה שינוי. ספונטני או אימפולסיבי? או שמא שניהם באותה המידה. ומה יש לשנות בכלל.

התוודעתי לאמת כואבת לא מזמן. בשביל לחיות את החיים האלה, צריך להיות עיוור ואטום.

אבל אני לא עיוורת ואטומה. אני בובה ומותק ונשמה. ואני יקירתי ואהובתי וחמדתי.

אני מחבקת את סבא כאילו זאת הפעם האחרונה שאחבק אותו. ואני כועסת על דודה כי עדיין נותרו לה כמה אסים.

ואני חברה של הוריי מרחוק וגם של חבריי. ואני נטמעת בהמון ואני שוקלת בכבדות. ואני התגלמות תרתי המשמע.

הייתי רוצה שיפחדו ממני כך שיאהבו אותי. אהבה יראה שכזאת.

נדמה לי שאף פעם לא תהיה לי אהבה.

נדמה לי שהראשון או הראשונה שיחפצו בי, אלך איתם.