פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

שחררתי ודברים טובים הגיעו. ואז הם בלבלו אותי. שניהם. עם הנשיקות והמילים.

אז אחרי שעברה לי תחושת האופוריה והטשטוש, ואחריהם גם המרמור והבלבול, החלטתי פשוט להמשיך להיות. להיות אני. ומה שצריך לקרות יקרה.

העיקר שלא הורדתי תחתונים.

קצת אני של היום, ממסיבת היומולדת של שירני.. היה לי כיף בתוך השמלה הזאת

אז אני לומדת על עצמי די הרבה בתקופה האחרונה.

כלומר, זאת למידה שתובנותיה בטח יתגלו לי רק עוד הרבה זמן, אבל בכל זאת.

מצאתי את הטעם שלי שוב.

גיליתי שזה בסדר להיות לא החלטית עד לנקודה בה אני החלטית. 

החלטתי לא להעמיד פנים (מדומני שהייתה זו החלטה פנימית שכזו), וזה עובד פלוס מינוס (עם דגש על המינוס).

אני כבר לא זוכרת על מה אני חולמת בלילה, אני רק זוכרת שאלה חלומות הזויים ברמות של מקסימום סרט ממש גרוע שמשדרים אותו בטלוויזיה ביום שישי בערוץ 10 ויש פרסומות באמצע ואת קם ללכת לשירותים וכשאתה חוזר כבר התחילו את הסרט ופספסת קטעים "חשובים".

התחלתי להתאפר. 

אני אפילו שמה מסקרה לפעמים (זה קרה פעמיים)

אני בטוחה שאמא שלי גאה ומסופקת

אני מוצאת סתירות בעצמי. אני רוצה להיות עם אנשים שעובדים קשה ושאכפת להם בזמן שאני רק מדברת אבל לא פועלת.

מעניין מתי אני אבין את החוקיות של העניין הזה לגביי. איך מוצאים את התשוקה ואת האמביציה גם כשאין חיבור?

אמרו לי (האנשים שהייקום כפה עליי לשנתיים הבאות) שהם לא קולטים את הטעם שלי בגברים. למה כשאני רואה בחורים שנראים טוב לטעמי, אני לא מדברת בזימה ומתחילה לרייר. 

אמרתי להם שזה לא הסגנון שלי להתנהג ככה.

אבל בעצם אני לא ממש יודעת את התשובה.

הם אומרים שאני צריכה סקס.

אתמול לסבתא שלי הייתה יום הולדת (קצת חסר כבוד המעבר החד הזה אבל אתם תסלחו לי), זה כל כך מוזר החיבור שנוצר בין כולם שוב. אשכרה כיף ביחד, כואב לי להגיד אבל יותר מאשר עם הצד השני. מי היה מאמין שזה פאקינג יקרה. אוף שמישהו יוציא אותי לחופשה רחוק מכאן.

אני חייבת להתחיל להחליט החלטות לגבי העתיד. לא רוצה לשבת בבית ולחשוב במשך שנתיים.

הלוואי והיו משלמים כסף בשביל לתהות.

תחשבו כמה מאיתנו היו אנשים עשירים ומאושרים.

רק יושבים בפינתנו האהובה, מלטפים את ראשו של הכלב הזקן והמנשיר שלנו, שותים כוס תה עם קרקר יבש, מכחכחים בגרון, ותוהים.

פשוט תוהים.