פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

עוף מוזר. אין צורך לסביר או לחפש משמעויות. אני עושה דברים בלי להבין אותם עד הסוף ולרוב אני יודעת מה יהיו ההשלכות. אבל אני פשוט לא מסוגלת להמשיך כמו פעם ולעשות מה שלא בא לי.

אז סיננתי. וסיננתי. ואמרתי שאני מתגעגעת ושיתקשר וסיננתי שוב. ואז כשהיתל בי וצלצל הביתה שתקתי במבוכה וסירבתי לצאת. אין לי סיבה ואולי יש לי אלף. מה שבטוח הוא שאני לא מתחרטת, כי באותו רגע כל מה שהתחשק לי לעשות זה לשבת עם אמא שלי בסלון ולראות תוכנית ריאליטי זולה אך מספקת.

אני צריכה שינוי נוף, ושינוי חברתי, ושינוי בכללי. אני צריכה להשתחרר מהצבא. מצחיק איך הכל מסתכם למסקנה אחת: בעיות שצה"ל גרם להן בעקיפין.

ברור שאני בבסיסי בחורה שלא סגורה על עצמה, ואפשר לומר שהגיוס לצבא גרם לי ללמוד על עצמי המון ולהשתנות, אבל בסופו של דבר, השירות שלי הוא כרגע מעכב צמיחה אחד גדול.

אבל בזמן האחרון אני יותר סגורה על עצמי. אני גם עושה דברים ש"דה אולד מי" מעולם לא הייתה מעזה לעשות. כמו לעלות על טרמפ או ללכת כמעט שעה וחצי מהרכבת הביתה ברגל. או להסתובב בתל אביב בלי לדעת איך להגיע למעוז חפצי ופשוט לשאול אנשים ולהסתדר ולא להתקשר לאלפי אנשים שיסבירו לי איך למצוא את הדרך. ולא לפחד מאנשים. ולהגיד מה שאני חושבת. ועוד כל מיני פיצ'עפקס קיומיים כאלה.

היום גם היה לי איזה פרץ שירה מטורף בשירותים הקטנים בקומה הראשונה. שם יש את האקוסטיקה הכי טובה בבית. ומראה די מחמיאה. אז עמדתי שם ושרתי, ופתאום הבנתי שאני יודעת כבר מזמן מה הכי טוב לי לשיר. ואני יודעת מה יושב עליי בול ומה מתאים לי ובאיזה "ז'אנר" כביכול אני הכי טובה. עכשיו זה רק להאמין ולפתח. אם בכלל אלך לכיוון הזה של מוסיקאית יוצרת רעבה ללחם (או במקרה שלי ללחם קל).

יש מצב שאתחיל ללמוד לנהוג בזמן הקרוב, והתחלתי לחשוב על מה אלמד אחרי שאשתחרר, ואני קצת משחררת את הרצועה בכל הנוגע לדיאטה. 

השורה התחתונה היא שאני בסדר. ושאני אהיה בסדר ושיהיה בסדר!

והחשוב מכל!

אני קוראת את החדש של פאולו קואלו "אלף" שמו, והוא מעולה ונפלא ושמימי ופותח סתימות בריאות ובנפש וסותם חורים בלב ובראש

אני רוצה מילים משלי שיקשטו אחרים. בלי ריח של שתן ועכבות של אחרים. אחרים שלא נטשו את עמדתם כמוני.

ניזוקתי. או שאולי הזיקו לי. מבלי להתכוון הפסקתי להקשיב לקול שאמור לכוון את אורות האיתות של חיי. וללא רישיון אני נוהגת. נוהגת לתוך סבך עמום של מציאות. מי נתן לי רישיון.

מצאתי את המקור לריח הצחנה שעולה ממני. הוא הבסיס לכל תעלוליי המגוחכים. תירוצים של מזדקנת צעירה שלא עלה בחכתה דבר מלבד ייסורים משניים. שיחות שחבל שלא נגנזו. מזומנים שבוזבזו.

אני טועמת מגוון עצום של גחמות. אבל את האצבע במעמקי גרוני אני שומטת, מניחה לה רק לדגדג את עצמי ברגעים של שחיתות בהמית, ריקבון גדלות משובח שהתעצם עם התבגרותי לכדי עיגול לא שלם, מקומר, מלא חצאי תובנות ושלוליות של מחשבות שאין ברשותי מגפיים מתאימות בכדי לקפץ לתוכן.

אני רוצה שינוי. ספונטני או אימפולסיבי? או שמא שניהם באותה המידה. ומה יש לשנות בכלל.

התוודעתי לאמת כואבת לא מזמן. בשביל לחיות את החיים האלה, צריך להיות עיוור ואטום.

אבל אני לא עיוורת ואטומה. אני בובה ומותק ונשמה. ואני יקירתי ואהובתי וחמדתי.

אני מחבקת את סבא כאילו זאת הפעם האחרונה שאחבק אותו. ואני כועסת על דודה כי עדיין נותרו לה כמה אסים.

ואני חברה של הוריי מרחוק וגם של חבריי. ואני נטמעת בהמון ואני שוקלת בכבדות. ואני התגלמות תרתי המשמע.

הייתי רוצה שיפחדו ממני כך שיאהבו אותי. אהבה יראה שכזאת.

נדמה לי שאף פעם לא תהיה לי אהבה.

נדמה לי שהראשון או הראשונה שיחפצו בי, אלך איתם.

אז אני לומדת על עצמי די הרבה בתקופה האחרונה.

כלומר, זאת למידה שתובנותיה בטח יתגלו לי רק עוד הרבה זמן, אבל בכל זאת.

מצאתי את הטעם שלי שוב.

גיליתי שזה בסדר להיות לא החלטית עד לנקודה בה אני החלטית. 

החלטתי לא להעמיד פנים (מדומני שהייתה זו החלטה פנימית שכזו), וזה עובד פלוס מינוס (עם דגש על המינוס).

אני כבר לא זוכרת על מה אני חולמת בלילה, אני רק זוכרת שאלה חלומות הזויים ברמות של מקסימום סרט ממש גרוע שמשדרים אותו בטלוויזיה ביום שישי בערוץ 10 ויש פרסומות באמצע ואת קם ללכת לשירותים וכשאתה חוזר כבר התחילו את הסרט ופספסת קטעים "חשובים".

התחלתי להתאפר. 

אני אפילו שמה מסקרה לפעמים (זה קרה פעמיים)

אני בטוחה שאמא שלי גאה ומסופקת

אני מוצאת סתירות בעצמי. אני רוצה להיות עם אנשים שעובדים קשה ושאכפת להם בזמן שאני רק מדברת אבל לא פועלת.

מעניין מתי אני אבין את החוקיות של העניין הזה לגביי. איך מוצאים את התשוקה ואת האמביציה גם כשאין חיבור?

אמרו לי (האנשים שהייקום כפה עליי לשנתיים הבאות) שהם לא קולטים את הטעם שלי בגברים. למה כשאני רואה בחורים שנראים טוב לטעמי, אני לא מדברת בזימה ומתחילה לרייר. 

אמרתי להם שזה לא הסגנון שלי להתנהג ככה.

אבל בעצם אני לא ממש יודעת את התשובה.

הם אומרים שאני צריכה סקס.

אתמול לסבתא שלי הייתה יום הולדת (קצת חסר כבוד המעבר החד הזה אבל אתם תסלחו לי), זה כל כך מוזר החיבור שנוצר בין כולם שוב. אשכרה כיף ביחד, כואב לי להגיד אבל יותר מאשר עם הצד השני. מי היה מאמין שזה פאקינג יקרה. אוף שמישהו יוציא אותי לחופשה רחוק מכאן.

אני חייבת להתחיל להחליט החלטות לגבי העתיד. לא רוצה לשבת בבית ולחשוב במשך שנתיים.