פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

הבאסה עם זין גדול זה שהוא ממכר.

ואז נוצר מצב כזה שאני לא סובלת את הבנאדם אבל ממש אוהבת לגמור. 

יש קשר ישיר בין העובדה שהוא בן זונה לזה שהסקס כל כך טוב. רק בגלל כמות הנשים שעברה לו בין הסדינים. 

הוא כולו דיבורים. נצלן. אגואיסט. קשקשן. ילדותי. 

איפה שהוא בפנים נדמה לי שאני רוצה להציל אותו. להפוך אותו לנכון. 

זה מדהים כמה אפשר לא לסבול בנאדם ובאותו זמן לרצות שהוא ישים לב. איזה היגיון שבור. 

בכל מקרה. אני מנסה לסיים את זה עם הבחור השני. ״הנורמלי״ אני קוראת לו. 

אנחנו מדברים על להיפגש ולדבר והוא פתאום לא מחזיר סמסים. מנסה לשחק אותה קשה להשגה. הוא לא מבין שאני לא באמת משחקת איתו בחתול ועכבר.

שכבתי עם מישהו אחר יא נבך. 

וזה לא כל כך באשמתך. 

הלוואי שהיית מתאים. 

האמת היא שאני בשלב אפור (דימויים זה הצד החזק שלי).

אני אף פעם לא אהיה מסוגלת פשוט להתפרק מול מישהו באמת.

אני לעולם לא אחשוף את עצמי עד הסוף.

תמיד יהיו לי סודות.

תמיד יעטרו את חיי שקרים לבנים.

אני חושבת שבשפה המקצועית קוראים לזה "בעלת תסביכים" (you name it)

ואני יודעת שזה מוזר וקצת מרושע, אבל פשוט אין לי כוח אליה, אוף.

כל היום יש לי הרגשה לא נעימה בבטן.

על הבוקר ראיתי מישהי שעשתה קעקוע של מפתח סול ומפתח פה ביחד על מפרק כף היד, שלהזכירכם, זה בדיוק מה שרציתי לעשות.

הרגשתי במקום הכי נמוך בעולם משום מה, כל כך קינאתי בה, כי היא כזאת חסרת עקבות, מחליטה ועושה, ואני ההפך הגמור.

ופתאום ניסיתי להיזכר מה היה שם בתקופה ההיא שרציתי לעשות קעקוע, והדבר היחיד שאני נזכרת בו הוא הרצון שיראו אותי.

שיתעניינו, שיכירו בי, שיביטו, שיתעסקו בי.

ועכשיו יש עליי תזכורת לתחושות האלה לתמיד על הגב בצד שמאל בצורת אישה עם כנפיים.

כבר מזמן לא הייתה לי מטרה, אחת כזאת משלי, שעוסקת רק בי, בעתיד, בהווה, בעבר, בכל דבר.

יש לי כמה על הפרק, העניין הוא להתחיל לפעול (כפי שהבנתם, זה ממש לא הצד החזק שלי, כיף גדול).

בעיות טכניות:

האורגן שלי נפל (שלום אני ספיר ואני מגושמת).

זימונים/שאלונים/מנילה לצבא עושים לי חררה (שיגיעו, מתי יגיעו?, דפיקות בלב סטייל התקף לב קטן).

בחינות/בגרויות/השלמות/חיסורים/איחורים/העדרויות (כבר יש לי פלטפוס, לא צריכה עקב אכילס).

רסיטלים/ללמוד מילים בעל פה/לא להיות צרודה וחולה (הכל בראש).

אני כל הזמן רוצה להחליף לפונט של אריאל ואני לא עושה את זה (התבטאותו של הפחד משינויים בדברים הממש ממש קטנים בחיים).

יאאלה מתוקים, הלכתי לראות המירוץ למיליון ולבזבז את הזמן שלי בצורה הכי טובה שאפשר, מתחת לפוך.

מה עושים בשקרים שנשחקו?

אם אני לא טועה, אין שום תכשיר להחזרת הברק לשקר שעבר זמנו.

בתי קברות לשקרים זה לא מקום שכיח, אין שום תזכורות לאחד כזה בספר הטלפונים או בפרסומות קטנטנות באיטרנט ובצידי העיתון.

והשקר, אם הוא קטן, יש אפשרות לטאטאוי מתחת לשטיח, אבל במקרים של שקר רב מימדים, צריך לנקוט בצעדים גדולים יותר.

אולי העברה בלתי חוקית של השקר דרך הגבול למכסיקו, למכור אותו למכסיקני אבוד שזקוק לריגוש בחייו ומוכן להתמודד עם שמירה על סוד גדול כמו שקר.

צריך להעלים את העובדות, את הזיכרונות, את הראיות לשקר. משהו בסגנון של לקבור גופה שעוד לא התקררה בחצר האחורית ולשתול במקום שיח ורדים מתעתע. ככה אף אחד לא יצליח להתחקות אחרי השקר.

אבל שקרים, בייחוד הגדולים שביניהם, ידועים כנאמנים לבעליהם, וכמו נשמות אבודות בגיהינום הצורב הם מתחמקים להם בחזרה הביתה, דופקים על הדלת ומאיימים לפתוח אותה בשאון גדול.

ואז בעיה חדשה נוצרת, הזיכרונות צצים ועולים שוב מעל לפני השטח, הגבולות מיטשטשים והאמת מתערבבת בשקר הישן שמתדפק על הדלת החורקת.

מחשבות ששקעו עמוק צפות מסביב ואף אחד לא זורק להן גלגל הצלה, תהיות וחששות מצטברות כמו עובש בצנרת של דירה עגומה משנות החמישים בתל אביב.

ורק שאלה אחת מתנדנדת כמו ילדה בפארק ממוצע בלי דשא והרבה פחי זבל,

מה עושים בשקרים שנשחקו?