יום אחד הוא פשוט קם ועזב.
היה זה בוקר, ושום דבר לא הסגיר את העובדה הזאת.
השמיים נראו עכורים ושחורים מתמיד, העצים נעו באיטיות, כאילו הם דוממים ורק מה שסביבם נע וזע.
לא נשמעו שום ציפורים ורחשים שהעידו על כך שחיים מצויים בסביבה, הכל כמו עמד מלכת.
הייתי בחדרי, אחזתי במברשת עשוייה זהב מזויף המעוטרת אבנים נוצצות ומזוייפות גם כן.
קיבלתי אותה ממנו, הוא אהב לקנות אותי בשקרים, ולפעמים קיבלתי גם מתנות שלא שיקפו אמת.
לא הייתה רוח, אבל קולה נשמע, ואני הקשבתי לצלילי הדממה הנוקבת ההיא והברשתי את שערי בשקרים שלו.
השמיים התחילו להתבהר אבל לא נראה אור בשמיים המאיים לסלק את החשיכה של הלילה.
עצמתי את עייני, ושם במעמקי באר הזיכרון שלי, עמדה בפניי תמונה של שנינו:
עליי שלכת צהובים מכסים את שביל הכניסה לבית שלנו, העצים ישנים והרוח עובדת שעות נוספות ומשחקת תופסת עם העלים.
הוא מרים אותי בזרועותיו גבוה גבוה, יכולתי ממש לפזר עננים עם קצות אצבעותיי ולהפשיר קרחונים במקומות קרים ומרוחקים עם חיוכי.
ציפור לפתע השמיעה קול בחלוני והזיכרון התפוגג לאלפי גרגרי חול קטנים.
בתוכי סערת רגשות התחוללה, כאילו הייתי גרגר סוכר הנס על נפשו בתוך כוס תה בוערת.
וכמו מים מבעבעים בקומקום רותח, כך אהבתי הסתחררה לה בפנים, מחכה להזדמנות להגיע לנקודת הרתיחה ולהישפך החוצה.
קמתי ממושבי, התקרבתי לאדן החלון, הרוח נשבה כעת ושערי התבדר ברוח.
התחושה המלטפת הייתה כה מוכרת ומשכרת, עצמתי את עיניי וחייכתי, כמו אז באותו הזיכרון.
רעש המנוע המחרחר נשמע באוזניי ועיניי נפקחו כדי לחפש אחר מקורו.
בסתיו, עליי השלכת הזהובים העדיפו לנוח ולא לשחק משחקים עם הרוח.
והעננים הפכו לערפל שלא מתפוגג כשאצבעותיי מגרשות אותו מעליי.
יותר לא ראיתי אותו.
יום אחד הוא פשוט קם ועזב.