פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

להיות נהגת ריקשה.

לסובב מבטים ברחוב.

לצאת לטיול תרמילים עם מישהו שאני לא מכירה.

לעשות סקס בפומבי.

להמציא טעם שלא קיים.

לכתוב ספר.

להוציא אלבום.

לצבוע את השיער לבלונד.

לישון על ספסל ברחוב.

להצליח להחזיק חתולים בידיים.

ללמוד צילום.

לדעת בדיוק כמה זה קצת, קורט וטיפה.

להיות עם בחורה.

לצנוח ממטוס.

לגור בתל אביב.

להיות ברמנית.

לנגן עם אנשים ברכבת תחתית.

לקפוץ אחורה בזמן לשנות ה60.

ללמוד להשתמש באקדח.

שעישון לא ישפיע על מיתרי הקול, או יגרום למחלות.

לצאת לסיבוב הופעות במיניבוס שבור עם ספות אדומות קרועות מעור וריח של עובש.

לדעת לנגן על כינור.

לשחות בעירום בים בדיוק כשהשמש עולה.

להיות בנקודה הגבוהה ביותר שקיימת בעולם.

ללמוד להיות עצמאית.

לגעת בפיל.

לכתוב ולהלחין פסקולים לסרטים.

לכתוב ליריקה שתשנה לאנשים את החיים.

לעצב לבד בגדים בשבילי.

להגיד לאנשים טיפשים שהם טיפשים בפרצוף.

לטוס בכדור פורח.

להצטלם לסרט למבוגרים בלבד.

רישיון נהיגה על אופנוע.

הרשימה בהחלט לא גמורה.

תאמרו לי מה דעתכם על שאיפותיי הגחמניות וחסרות הפשר. טוב, בחלקן לפחות.

מעניין כמה רחוק הן יעופו...

התחלתי ללמוד פסנתר לפני שבועיים. כדי לנגן צריך לגזור ציפורניים. היה כרוך בכך סיפור קורע לב על העובדה שפעם כססתי ציפורניים וכבר שנים שאני מגדלת ומחליפה צבע לק כל יומיים. בכל מקרה, גזרתי, עכשיו הן קצרות לחלוטין.

בית הספר גומע ממני כל טיפת אנרגיה. יש תחושה שהימים בכלל לא מתחילים, הם רק נגמרים מהר מידי. כל יום אני מוצאת את עצמי מחדש שוב במיטה, נרדמת אחרי שלוש שניות והופס פתאום 7:00 בבוקר.

פספסתי בשבועות האחרונים את כל הסדרות שאני אוהבת, אני יכולה למחוק רשמית את "מכורה לטלוויזיה" מהרזומה שלי בגלל שזה פשוט לא קורה. אין לי זמן לשרוף. אני מתעסקת בעבודה, שיעורי בית והשלמת שעות שינה.

קובי ואני בדיוק מנהלים דיון סוחף באסמסים על עונות השנה בישראל.

קובי ציין שהסתיו מגיע. ואמרתי לו שאני אוהבת את הסתיו, כי הוא רגוע, וכתום, והעלים תמיד מכסים את הכל ונותנים תחושה רדומה שכזאת.

קובי אומר שהסתיו בישראל לא נחמד בכלל, ושהוא מעדיף את החורף.

אמרתי לו שאני אוהבת את החורף רק מתוך המיטה.

הרסיטל במוסיקה גרם לי ללחץ, לחץ שעכשיו אני מדחיקה משום מה. צריך לשלוח את הטפסים עד ה30 לספטמבר וכל יום עובר מהר מידי. האמת היא שאני ממש מפחדת מכל הבחינה הזאת, ומפחדת עוד יותר שלא אזכור את המילים לשיר מהתקופה הרומנטית בגרמנית. פאניקה, לחץ והיסטריה לא טובים למיתרי הקול.

רוצים אתם לנתח הרמונית ומלודית יצירות של באך? לא חשבתי כך לרגע.

היום הבנים בכיתה התחרפנו והחליטו להפוך אותה. (תקבלו תמונה להמחשה). קצת אחר כך הם הפכו אותה באמת והתחילו לזרוק כיסאות ושולחנות עד שבאה אחת המורות ותפסה אותם קופצים מהחלון ובורחים ממנה בזמן שאנחנו ישבנו בכיתה עם פיות פתוחים לרווחה, המומים ממה שכרגע ראינו.

אח"כ קיבלנו הרצאה של 40 דקות על כבוד עצמי ואיזה חוליגנים אנחנו ו"אני רק רציתי לאחל לכם שנה טובה". צודקת, הם דפוקים, אבל מה היא רצתה שאני אעשה? אעמוד ביניהם לבין השולחן ואגיד משהו כמו "זה או הוא או אני!". דפוקים בקיצור.

שעות העבודה ברפת ממשיכות להיות משעשעות למדי, פרט לריח והחרא הרנדומלי כמובן. אתמול אפילו האכלתי עגל עם בקבוק חלב ענק כזה. תדעו לכם שעגל הוא חיה מאוד מריירת אז מזל שלבשתי כפפות.

אני חושבת שזהו ודי, בטח יש עוד דברים מפוקפקים כאלה או אחרים שקרו לי ואני עכשיו מפאת עייפות כרונית משתלטת לא זוכרת בשביל לשתף אתכם קוראיי האהובים והדלים.

את החג אני מעבירה בקריות כבר מהיום בערב. אללה גפילטע ותפוח בדבש.

ועוד משהו קטן שאני פשוט חייבת לשתף עמכם, אתם פשוט תעשו לעצמכם טובה ענקית אם תקנו/תצרבו/תורידו/תגנבו את הדיסק החדש של Sia שאני פשוט חורשת כבר חודשיים. כל שיר שם הוא פשוט מתנה, בשיא הרצינות. 'Some people have real problems'

להלן תמונות ההמחשה ועוד קצת תמונות מפה ושם

נתכתב בשמחות.

בעצם, אחרי החג, האמת שמתכוננים כמה דברים נחמדים למדי כמו ערב סושי למרות שאני לא אוהבת. יהיה כיף בכל מקרה.

יאאלה מתוקים, אני הייתי סאפ.

(אני הייתי שמרית-שימי, זה האלטר-אגו החדש שלי, פרחה/ערסית. זה נורא כיף, תנסו גם).

הרשימה

יש לי בראש רשימה והיא נוטה להתמלא כל יום באלפי מילים, משפטים ותהיות לפי מה שהזנתי לתוכה בעזרת עיניי ואוזניי.

כרגע בראש הרשימה יש כמה דברים שצצו בדקות האחרונות:

חברות. אני צריכה לשירותים. סיכה בתוך בלון. טופס הפניה לקלינאית תקשורת.

חברות זה בגלל שראיתי פרק במחוברות היום על חברות, וגם דיברתי איזה 7000 פעם בטלפון עם אלי היום.

אני צריכה לשירותים זה בגלל ש... פעולה טבעית של הטבע?

סיכה בתוך בלון זה איך שאני מרגישה היום. כאילו כל דבר שאני אעשה יגרום לפיצוץ מאסיבי.

טופס הפניה לקלינאית תקשורת זה שיחת טלפון שקיבלתי מאימי החביבה היום אחרהצ ובשיחה נאמר "ספירי, התקשרו סוף סוף מהמכון בזיכרון, יש לך מחר תור לאבחון אצל קלינאית תקשורת" ועוד כמה בלה בלה בלה ושטויות של אימהות.

אחרי חודשים של המתנה בתור ארוך כמו הגלות הגיע תורי! ועל כך מגיע קצת HIP HIP HAREY! בטח לא כותבים את זה ככה. פדיחות.

מקום המבטחים

מקום המבטחים הוא המקום שבו אני שמה את כל הדברים שאני לא רוצה שילכו לאיבוד.

הבעיה היחידה עם זה היא שאני לא זוכרת ששמתי את הדברים האלה במקום המבטחים ואז אני היסטרית.

היום לדוגמא, לאחר השיחה על התור לקלינאית תקשורת שסוף סוף הגיע, ישבנו אני ואמאל'ה וצפינו לנו בשלווה בכוכב נולד בסלון, ואז בהפסקת הפרסומות המיליון ושתיים (יש כל כך הרבה פרסומות שבין לבין אני יכולה להספיק להיכנס להיריון, לעשות הפלה, להיכנס שוב להיריון וללדת שמיניה), אמא אמרה לי לא לשכוח את טופס ההפניה שקיבלנו מהרופא הלא סימפטי שדחף לי את המכשיר המוזר דרך האף והביט לי במיתרי הקול ולא שכח להטיף לי על זה ש"יש לך יותר מידי חורים באוזניים וזה לא בריא פה ושם ומוות ושיתוק ובלה בלה בלה", אמרתי לאמא "כן, זה נחמד שאת אומרת לי את זה, אני חושבת שהטופס אצלך", והיא מצדה, עונה לי "לא! את שמרת את זה" ועל פניה עולה הדאגה, הנה ספיר שוב איבדה עוד משהו. אמרתי לה "טוב טוב ששש... תעזבי אותי" והפסקת הפרסומות נגמרה.

אח"כ עליתי לחדרי העונה גם לשם "סאונת הבית" כי חם בו, מאוד. ואלינור צלצלה, סיפרתי לה על התור ונזכרתי בטופס ההפניה, ואז הבטתי לעבר מקום המבטחים, הלוא הוא המדף הסגול שלי עם כל הבשמים, ושם בצד, עמדו להם דפים אחד מעל השני, קמתי מהמיטה והרמתי דף אחד שלהפתעתי היה ההפניה! שמחה ואושר, תפוזים מלונים וריבת חלב, ה ל ל ו י ה! מצאתי את זה בלי בעיות. תודה למקום המבטחים.

שיעורי נהיגה ותיאוריה

אז אם אתם בגילי, או אפילו קצת יותר קטנים, אתם בוודאי כבר שוקדים, לומדים ויושבים שעות על גבי שעות מול "למד" ועוד אלפי ספרים, דפים ועזרים אחרים כדי לעבור תיאוריה ולהתחיל ללמוד לנהוג.

משום מה, אף קול פנימי לא זועק לי מבפנים וצורח "ספיר! תתחילי ללמוד כבר, כולם כבר לומדים או עברו או נוהגים כבר!" לא. אני לא מקבלת שום איתותים וסימנים. רק לחץ סביבתי שמופעל עליי וגורם לי לגלי חום של אישה בת 50.

אני לא לחוצה לנהוג. אני לא מסוגלת להסביר את זה. אבל מצד שני, אני גם לא אוהבת לראות את כולם נוהגים להם ומשאירים אותי לדדות מאחור עם העצלנות שלי או חוסר ההחלטיות שלי. בקיצור, אני שונאת את כל הסיפור הזה ואין לי פתרון. טוב, בינתיים נחכה קצת.

GOLD TO MT EARS או בתרגום חופשי: מוסיקה

כבר כמעט שבועיים או יותר שאין לי רמקולים למחשב (אין התקני שמע) והDVD שלי בחדר לא עובד (מכשיר מיטונף שלא נפתח) אז מכאן נובע (איכס "מכאן נובע", זה מזכיר לי מתמטיקה) שאין לי כל דרך לשמוע מוסיקה חוץ מהפלאפון שלי שגם האוזניות שלו פשטו את הרגל וכרגע לא עובדות. זה מתסכל, אני מתוסכלת, המסקנה: תסכול.

שמישהו יתקשר לטכנאי שלי, יובל שמו בישראל, ויגיד לו להזיז את התחת השחום שלו לבית שלי ולתקן את הטרגדיה הזאת לפני שאני אאבד את שפיותי ואצטרך להתאשפז באחד המקומות הנוראיים האלה שנקראים על שם של רצועת חוף בהוליווד ומכילים אנשים בעייתיים עם בעיות לא אמיתיות ויותר מידי תרסיס שיזוף!

ועכשיו קצת תמונות מהחופש so far,

ואחרון חביב, יותר נכון אחרונה חביבה, בחודש שעבר נולדה לי אחיינית מדהימה וראשונה שעונה לשם עומר

אני הייתי סאפ ואתם הייתם אתם,

להת'.