פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

שאין שני לו ונותר לעד

אני חושבת שרק כשאוכל להביט במראה ולאהוב עד הסוף את מה שמוצג מולי בביטחון גמור, אני אצליח לגרום לכם להאמין במילים שיוצאות מפי ואתם תצליחו להיעלם בתוך עיניי החושקות בכך.

אני לא יודעת מתי זה יקרה, אני רק יודעת שבמשך הדרך הארוכה שלי לנקודה הזאת, אני אוספת חוויות חיצוניות שגורמות לי לפקפק בעצמי.

יותר מידי זמן שאני חושבת שהתנהגתי בטיפשות כשקעקעתי את הקעקוע הראשון שלי בגיל כל כך צעיר, מבלי להכיר את עצמי באמת ולדעת שכשאגדל, אופיי לא ייתן לי מנוח לגביו ולגביי המשמעות שלו, כי אצלי הכל חייב להיות משמעותי, זאת למדתי על עצמי לא מזמן.

אולי עוד אלמד לאהוב אותו, לעיתים כשאני חולפת במהירות בחדרי והמראה מציגה בפניי חטופות את הקעקוע על גבי, יש בי תחושה מסוימת, שאין לי איך להעלותה במילים, רק משהו כזה שגודל בי, שהגרעין בו נטמע כשקועקעתי, משהו שמדבר על נפש חופשייה, על החלטות פזיזות שגרמו לאושר במשך זמן לא מבוטל, על בגרות מסוימת, על היבדלות מאחרים. אני דוגלת בכל אלו ואולי הם טמונים בתוכי, ולעיתים הקעקוע שלי מזכיר לי אותם.

התחנה האחרונה

היום חשבתי לעצמי, כמה ספרים אספיק לקרוא עד שיאספו את נשמתי, עד שגופי הכושל יכבה את כל המערכות לתמיד.

לעיתים אני תוהה עד מתי אחכה בכדי להגשים את כל הנורות הקטנות האלה שמפוזרות מעל לראשי כבר שנים מספר, וגילי לא עולה אפילו על יותר משני עשורים.

תתפלאי

הגילוי הגדול ביותר שלי בתקופה האחרונה הוא שאין בי געגוע. אני לא יודעת מה הוא כאב הגעגוע, אני משקרת כשאני אומרת שהתגעגעתי כיוון שאני לא זקוקה לדבר, לאף אחד, כשאני הולכת ברחוב, מספקים אותי רק מבטים חטופים של זרים ושיחות חולין עם מוכרות אלמוניות בחנות. האין זה עצוב?

אני מצפה ומחכה ליום שאזדקק למשהו נואשות בכדי למלמל שהתגעגעתי. לא אכפת לי אפילו אם אתגעגע לחפץ, למקום, לריח, רק שאתגעגע.

אין הדבר אומר כי אני לא אוהבת, עורגת או זקוקה לעיתים לסובבים לי, למשפחתי ולחבריי הקרובים ביותר.

בולעת בלי ללעוס

התחלתי לקרוא אתמול את הספר "האיש שהיה יום חמישי" של גילברט קית' צ'סטרטון. גיליתי שלהחכים קוסם לי. המילים המתעתעות, השפה הנוקשה ועם זאת הזורמת, נבלעתי לתוכו ונותר לי רק השליש האחרון של הספר.

אתם מוצאים את עצמכם לפעמים שקועים כל כך בספר שפתאום אתם מרימים את עיניכם מן הכתוב ורואים שחלפו 50 עמודים, עברה שעה מאז שהבטתם לאחרונה בשעון ושצבעם של השמיים שונה? זה קרה לי היום, וחייכתי.

אני הולכת עכשיו בשביל לסיים את הספר, בשביל לשקוע בעולם שהוא לא שלי.

כתבתי היום קצת אחרת, מאזור אחר של הלב, מקווה שעיניכם לא נדדו לשום מקום רק כי נטשתי במקצת את הציניות והשעשוע.

נתכתב בשמחות,

ספיר.

הרשימה

יש לי בראש רשימה והיא נוטה להתמלא כל יום באלפי מילים, משפטים ותהיות לפי מה שהזנתי לתוכה בעזרת עיניי ואוזניי.

כרגע בראש הרשימה יש כמה דברים שצצו בדקות האחרונות:

חברות. אני צריכה לשירותים. סיכה בתוך בלון. טופס הפניה לקלינאית תקשורת.

חברות זה בגלל שראיתי פרק במחוברות היום על חברות, וגם דיברתי איזה 7000 פעם בטלפון עם אלי היום.

אני צריכה לשירותים זה בגלל ש... פעולה טבעית של הטבע?

סיכה בתוך בלון זה איך שאני מרגישה היום. כאילו כל דבר שאני אעשה יגרום לפיצוץ מאסיבי.

טופס הפניה לקלינאית תקשורת זה שיחת טלפון שקיבלתי מאימי החביבה היום אחרהצ ובשיחה נאמר "ספירי, התקשרו סוף סוף מהמכון בזיכרון, יש לך מחר תור לאבחון אצל קלינאית תקשורת" ועוד כמה בלה בלה בלה ושטויות של אימהות.

אחרי חודשים של המתנה בתור ארוך כמו הגלות הגיע תורי! ועל כך מגיע קצת HIP HIP HAREY! בטח לא כותבים את זה ככה. פדיחות.

מקום המבטחים

מקום המבטחים הוא המקום שבו אני שמה את כל הדברים שאני לא רוצה שילכו לאיבוד.

הבעיה היחידה עם זה היא שאני לא זוכרת ששמתי את הדברים האלה במקום המבטחים ואז אני היסטרית.

היום לדוגמא, לאחר השיחה על התור לקלינאית תקשורת שסוף סוף הגיע, ישבנו אני ואמאל'ה וצפינו לנו בשלווה בכוכב נולד בסלון, ואז בהפסקת הפרסומות המיליון ושתיים (יש כל כך הרבה פרסומות שבין לבין אני יכולה להספיק להיכנס להיריון, לעשות הפלה, להיכנס שוב להיריון וללדת שמיניה), אמא אמרה לי לא לשכוח את טופס ההפניה שקיבלנו מהרופא הלא סימפטי שדחף לי את המכשיר המוזר דרך האף והביט לי במיתרי הקול ולא שכח להטיף לי על זה ש"יש לך יותר מידי חורים באוזניים וזה לא בריא פה ושם ומוות ושיתוק ובלה בלה בלה", אמרתי לאמא "כן, זה נחמד שאת אומרת לי את זה, אני חושבת שהטופס אצלך", והיא מצדה, עונה לי "לא! את שמרת את זה" ועל פניה עולה הדאגה, הנה ספיר שוב איבדה עוד משהו. אמרתי לה "טוב טוב ששש... תעזבי אותי" והפסקת הפרסומות נגמרה.

אח"כ עליתי לחדרי העונה גם לשם "סאונת הבית" כי חם בו, מאוד. ואלינור צלצלה, סיפרתי לה על התור ונזכרתי בטופס ההפניה, ואז הבטתי לעבר מקום המבטחים, הלוא הוא המדף הסגול שלי עם כל הבשמים, ושם בצד, עמדו להם דפים אחד מעל השני, קמתי מהמיטה והרמתי דף אחד שלהפתעתי היה ההפניה! שמחה ואושר, תפוזים מלונים וריבת חלב, ה ל ל ו י ה! מצאתי את זה בלי בעיות. תודה למקום המבטחים.

שיעורי נהיגה ותיאוריה

אז אם אתם בגילי, או אפילו קצת יותר קטנים, אתם בוודאי כבר שוקדים, לומדים ויושבים שעות על גבי שעות מול "למד" ועוד אלפי ספרים, דפים ועזרים אחרים כדי לעבור תיאוריה ולהתחיל ללמוד לנהוג.

משום מה, אף קול פנימי לא זועק לי מבפנים וצורח "ספיר! תתחילי ללמוד כבר, כולם כבר לומדים או עברו או נוהגים כבר!" לא. אני לא מקבלת שום איתותים וסימנים. רק לחץ סביבתי שמופעל עליי וגורם לי לגלי חום של אישה בת 50.

אני לא לחוצה לנהוג. אני לא מסוגלת להסביר את זה. אבל מצד שני, אני גם לא אוהבת לראות את כולם נוהגים להם ומשאירים אותי לדדות מאחור עם העצלנות שלי או חוסר ההחלטיות שלי. בקיצור, אני שונאת את כל הסיפור הזה ואין לי פתרון. טוב, בינתיים נחכה קצת.

GOLD TO MT EARS או בתרגום חופשי: מוסיקה

כבר כמעט שבועיים או יותר שאין לי רמקולים למחשב (אין התקני שמע) והDVD שלי בחדר לא עובד (מכשיר מיטונף שלא נפתח) אז מכאן נובע (איכס "מכאן נובע", זה מזכיר לי מתמטיקה) שאין לי כל דרך לשמוע מוסיקה חוץ מהפלאפון שלי שגם האוזניות שלו פשטו את הרגל וכרגע לא עובדות. זה מתסכל, אני מתוסכלת, המסקנה: תסכול.

שמישהו יתקשר לטכנאי שלי, יובל שמו בישראל, ויגיד לו להזיז את התחת השחום שלו לבית שלי ולתקן את הטרגדיה הזאת לפני שאני אאבד את שפיותי ואצטרך להתאשפז באחד המקומות הנוראיים האלה שנקראים על שם של רצועת חוף בהוליווד ומכילים אנשים בעייתיים עם בעיות לא אמיתיות ויותר מידי תרסיס שיזוף!

ועכשיו קצת תמונות מהחופש so far,

ואחרון חביב, יותר נכון אחרונה חביבה, בחודש שעבר נולדה לי אחיינית מדהימה וראשונה שעונה לשם עומר

אני הייתי סאפ ואתם הייתם אתם,

להת'.