פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

התחלתי ללמוד פסנתר לפני שבועיים. כדי לנגן צריך לגזור ציפורניים. היה כרוך בכך סיפור קורע לב על העובדה שפעם כססתי ציפורניים וכבר שנים שאני מגדלת ומחליפה צבע לק כל יומיים. בכל מקרה, גזרתי, עכשיו הן קצרות לחלוטין.

בית הספר גומע ממני כל טיפת אנרגיה. יש תחושה שהימים בכלל לא מתחילים, הם רק נגמרים מהר מידי. כל יום אני מוצאת את עצמי מחדש שוב במיטה, נרדמת אחרי שלוש שניות והופס פתאום 7:00 בבוקר.

פספסתי בשבועות האחרונים את כל הסדרות שאני אוהבת, אני יכולה למחוק רשמית את "מכורה לטלוויזיה" מהרזומה שלי בגלל שזה פשוט לא קורה. אין לי זמן לשרוף. אני מתעסקת בעבודה, שיעורי בית והשלמת שעות שינה.

קובי ואני בדיוק מנהלים דיון סוחף באסמסים על עונות השנה בישראל.

קובי ציין שהסתיו מגיע. ואמרתי לו שאני אוהבת את הסתיו, כי הוא רגוע, וכתום, והעלים תמיד מכסים את הכל ונותנים תחושה רדומה שכזאת.

קובי אומר שהסתיו בישראל לא נחמד בכלל, ושהוא מעדיף את החורף.

אמרתי לו שאני אוהבת את החורף רק מתוך המיטה.

הרסיטל במוסיקה גרם לי ללחץ, לחץ שעכשיו אני מדחיקה משום מה. צריך לשלוח את הטפסים עד ה30 לספטמבר וכל יום עובר מהר מידי. האמת היא שאני ממש מפחדת מכל הבחינה הזאת, ומפחדת עוד יותר שלא אזכור את המילים לשיר מהתקופה הרומנטית בגרמנית. פאניקה, לחץ והיסטריה לא טובים למיתרי הקול.

רוצים אתם לנתח הרמונית ומלודית יצירות של באך? לא חשבתי כך לרגע.

היום הבנים בכיתה התחרפנו והחליטו להפוך אותה. (תקבלו תמונה להמחשה). קצת אחר כך הם הפכו אותה באמת והתחילו לזרוק כיסאות ושולחנות עד שבאה אחת המורות ותפסה אותם קופצים מהחלון ובורחים ממנה בזמן שאנחנו ישבנו בכיתה עם פיות פתוחים לרווחה, המומים ממה שכרגע ראינו.

אח"כ קיבלנו הרצאה של 40 דקות על כבוד עצמי ואיזה חוליגנים אנחנו ו"אני רק רציתי לאחל לכם שנה טובה". צודקת, הם דפוקים, אבל מה היא רצתה שאני אעשה? אעמוד ביניהם לבין השולחן ואגיד משהו כמו "זה או הוא או אני!". דפוקים בקיצור.

שעות העבודה ברפת ממשיכות להיות משעשעות למדי, פרט לריח והחרא הרנדומלי כמובן. אתמול אפילו האכלתי עגל עם בקבוק חלב ענק כזה. תדעו לכם שעגל הוא חיה מאוד מריירת אז מזל שלבשתי כפפות.

אני חושבת שזהו ודי, בטח יש עוד דברים מפוקפקים כאלה או אחרים שקרו לי ואני עכשיו מפאת עייפות כרונית משתלטת לא זוכרת בשביל לשתף אתכם קוראיי האהובים והדלים.

את החג אני מעבירה בקריות כבר מהיום בערב. אללה גפילטע ותפוח בדבש.

ועוד משהו קטן שאני פשוט חייבת לשתף עמכם, אתם פשוט תעשו לעצמכם טובה ענקית אם תקנו/תצרבו/תורידו/תגנבו את הדיסק החדש של Sia שאני פשוט חורשת כבר חודשיים. כל שיר שם הוא פשוט מתנה, בשיא הרצינות. 'Some people have real problems'

להלן תמונות ההמחשה ועוד קצת תמונות מפה ושם

נתכתב בשמחות.

בעצם, אחרי החג, האמת שמתכוננים כמה דברים נחמדים למדי כמו ערב סושי למרות שאני לא אוהבת. יהיה כיף בכל מקרה.

יאאלה מתוקים, אני הייתי סאפ.

(אני הייתי שמרית-שימי, זה האלטר-אגו החדש שלי, פרחה/ערסית. זה נורא כיף, תנסו גם).

ביום ראשון של תחילת השבוע, נכנסתי לדיכאון קליני עמוק שנמשך עד ליום שני בערב. לא הייתי מסוגלת לצאת מהבית, שלא נדבר על לצאת מהחדר, ואם כבר אנחנו כנים היום, אז גם לא יצאתי מהמיטה.

פשוט ניתוק אטומי מהעולם, סינונים על ימין ועל שמאל, הנהונים אדישים לאנשים שכבר הצליחו להגיע אליי ולשאול משהו, ושום דבר לאכול.

וכל זה, כל הבלאגן הזה בגלל שחוזרים ללמוד. איזו פאקינג היסטריה. כבר ראיתי את עצמי עייפה ומותשת מדדה לי במעלה המדרגות לקומה בשלישית בבניין הבוגרים האזורי בביה"ס, נכנסת לכיתה הכי קיצונית ומתיישבת בחוסר רצון בכדי להאזין למורות המטילות עליי את איימתן ומרעיפות עליי שיעורי בית וצעקות.

כבר ביום הראשון (יום שלישי), רציתי לוותר, איזה אסון, קיבלנו את מערכת השעות והשנה הם לא שכחו לשים שם מוסיקה, הם פשוט דחפו את כל ארבע השעות באותו יום. מ14:00 בצהריים עד 18:00 בערב. הצחקתם אותי, אותי ואת כל ארבעת חבריי שחולקים עימי את הזמן בשיעורי מוסיקה מרהיבים ומעניינים (NOT).

הייתה לנו שעה חלון לפני שמוסיקה מתחיל ורצנו אצנו לביתה של אלינורה המקסימה בכדי לטחון קצת אוכל לפני שאנחנו משתעבדים לסולפז' והמורה סופי.

ניסיתי לגרום לאלי להבריז, אמרתי לה, נו, שבוע ראשון, כלום לא יקרה, לא ניכנס, נגיד ש... שלא ידענו שיש שיעור, נמציא תירוצים מעולים שנכנסתי להריון ושבזמן השיעור לקחתי פוסטינור ולקח לזה ארבע שעות להתעכל. כל דבר. משהו. אבל אלינור היא תלמידה למופת (מסתבר) והיא גררה אותי לשם, אל השיעור הידוע לשמצה בשיעממו - מוסיקה. דווקא היה די מצחיק, ושיחררו אותנו אחרי שעתיים, תודה לאל.

השנה הכיתה שלי ממוקמת בקומת הקרקע (היפ היפ הריי! אושר וצהלה, תקיעות שופר והילולה), השנה אני לא לומדת היסטוריה, גם לא מחשבים ולא ספרות, והשנה, הדבר הטוב ביותר שקרה לי הוא ששולה היא לא המורה שלי לספורט. כבר ביום רביעי בלילה עבדתי על נאום קורע לב שמסביר את תלאותיי הנפשיים בשנה שעברה ואיך כל בעיותיי הן הסיבה לכך שכף רגלי לא דרכה בשיעור ספורט אחרי השיעור החמישי. אבל הפלא ופלא, אנחנו בכיתה י"ב עכשיו חבר'ס, ולכן, אין יותר חלוקת כיתות, יש כיתה אחת י"ב 2 ויש לה מורה אחרת לגמרי, איילת, והיא המורה שלי, ה ל ל ו י ה, השבח לאל!

אז מה כן טוב בעובדה שאני צריכה לקום כל יום ב06:45 בבוקר, ובכך שאני נכנסת לשיעורי ספורט ומתמטיקה ומכינה שיעורים בתנ"ך ואזרחות?

מה טוב בזה שהשנה אני עושה חודש רפת וחולבת פרות להנאתי (אני מקווה שלהנאתי באמת) כל יום רביעי בבוקר?

אני חושבת שזה בסדר. אני חושבת שזה שפוי. אני חושבת שחוצמזה שאני לא ישנה מספיק בלילה (למרות שאני כבר נרדמת בפאקינג 9! מי היה מאמין),

הכל טוב, הכל רגיל, הכל די שגרתי, והאמת היא שאני די שמחה שלמיטה שלי כבר אין שקע בצורת הגוף שלי מרוב שביליתי את כל זמני הפנוי כשאני שוכבת בה ובוהה במסך הטלוויזיה. אני חושבת שזה בסדר שאני קמה בבוקר ועושה משהו ביום שלי, ופוגשת אנשים שהתגעגעתי אליהם בחופש הזה.

כל הזמן הזה פחדתי שהשנה הזאת תיגמר מהר מידי, שאני אזרק לעולם אחר ולא מוכר ואצטרך להיפרד מכל מה שאני מכירה ואוהבת, אז בסדר, באפריל נגיד שלום לביה"ס, חוץ מכמה בגרויות אחרונות, ואז ניכנס לנו לחודשי החופש האחרונים לפני הגיוס.

אני מדברת רחוק מידי, אבל כפי שכבר אמרתי, כזאת אני.

ילדים יקרים, מה שאני מנסה להגיד הוא, שבצפר זה בסדר, וזאת מסגרת טובה (למרות המורות שעדיין חיות בסרט ומבקשות שנקום בשבילן ועוד מצהירות שמתי שיבוא להן יהיה בוחן אז שניזהר, הו אימא התצילי אותי?).

צריך פשוט לבוא הביתה ולעשות שיעורים, וכן ללמוד למבחנים ולסכם ולקרוא ושוב לסכם, כי וואלה, יום אחד זה פשוט ייגמר וכל מה שנרצה יהיה לחזור לימים האלה שכל הדאגות שלנו היו ציוני ההגשה לבגרות באזרחות.

ובמקום להרוס את העיניים שלנו מול הטלוויזיה ולהפוך לבטטות (כמוני), ובמקום לחלות באיזה דלקת פרקים בגלל יותר מידי משחקי וידאו, צריך לעשות עוד קצת דברים עם החיים. (אני בטוחה שכל החברים שלי שיקראו את זה לא יאמינו שאני כתבתי את זה, אבל נו, זה מניסיון לשיקום עצמי חח)

אז נכון, כל בוקר צריך איזה טרקטור ו/או אמא שיגרדו אותנו מהמיטה כדי שנעשה טובה ונלך לביה"ס, אבל בתכלס, אנחנו עושים חיים.

והאמת שאני פשוט לא מאמינה שאני לומדת כבר 11 שנים, ועוד רגע מסיימת את השנה ה12 שלי. בכל פעם שהייתי צריכה לכתוב כיתה איפושהוא, עדיין כתבתי י"א מההרגל. והשוק, הוא שוק טוטאלי כל בוקר מחדש.

היום המורה האהוב עליי ביותר, המורה לאנגלית, אחד האנשים היותר מגניבים ומעניינים שפגשתי בחיי, אמר לי משהו שממש אהבתי.

נכנסתי לכיתה ואמרתי לו "רוני, אתמול נרדמתי ב9 בערב ואני עדיין עייפה!" והוא ענה לי "ספיר, מה שאנשים ומורים בעיקר לא מבינים הוא שלילדים בגילכם יש מן שעת התעוררות אישית כזאת, וברגע שאתם קמים כל יום ב7 בבוקר, זה ברור לחלוטין שתהיו עייפים כל היום, וכל המורות האלה שרואות ילדים מפהקים וצועקות עליהם 'למה לא ישנת אתמול בלילה?!' זה בגלל שהן מפגרות ולא מבינות שאתם עייפים ושעדיין לא קמתם".

אז זהו, סיימתי את מטלותיי להיום, עשיתי את כל שיעורי הבית (כן כן, ספיר כן מכינה שיעורי בית, היא כן תלמידה טובה, אז מה אם בשנה שעברה נאבדה לה המוטיבציה, כיתה י"א זה שנת המשבר, תשאלו כל פסיכולוג ומורה מחליף).

ועכשיו אני הולכת לשחק באיזה משחק מטופש בפייסבוק ולשרוף את העיניים כמו כל בת עשרה טיפוסית.

להתראות לכם אנשים קטנים גדולים וגמדי גינה,

אני הייתי ספיר, ואתם הייתם אתם.

איזה כיף, כל כך נהנתי, מתקנים מטופשים, רכבות הרים ורכבת שדים אחת לא מפחידה בעליל, קצת דשא מפלסטיק והמון אווירה ממש טובה והיום יוצא מושלם.

תל אביב פשוט מרוממת את הנפש.

מלצרית שאוהבת לכנות את האורחים במסעדה בכינויים חמודים שמעלים חיוך וצחקוק קל בכל פעם שהיא מגישה משהו לשולחן.

שיהיה לכולם סיום מעולה לחופש כמו שהסיום שלי היה. הנה הגיע לו יום שישי שסוגר לי את השבוע העסוק ביותר שלי החופש.

אפילו הצלחתי לסדר את שעות השינה שלי השבוע, לא נרדמים יותר בחמש לפנות בוקר, אלא ב12 או אפילו לפני.

חננה שכמותי, עולה לי"ב ומתחילה לארגן עניינים, היום כבר נקנו המחקים הראשונים, הספר היחיד שנחוץ (מתמטיקה) וכמה עפרונות ועטים הכרחיים.

אתמול בלילה הרגשתי את מד הלחץ עולה כשנזכרתי בכל מיני עניינים לא פתורים שהשארתי בביה"ס. כמו נכשל בספורט ועוד אחד במתמטיקה.

מעניין אם בסוף השנה הבאה תהיה לי תעודת בגרות. שכנעתי את עצמי שלא אכפת לי, אבל בתכלס, לכל אחד אכפת, ואני גרמתי לכל זה אך ורק כי לא היה לי כוח ללמוד.

חברה טובה מאוד שלי אמרה לי "ספיר, מה זה, פעם את היית יושבת על התחת כל היום ולומדת וזה היה כל כך חשוב לך, רצית ציונים גבוהים".

הרהרתי בזה קצת ואמרתי לה שזה נכון, ואני פשוט לא יודעת מה קרה לי, מכיתה י' כל הסטנדרטים שלי התהפכו והפכתי לסוררת בית ספרית למופת.

נו שיהיה, העיקר שהיסטוריה וספרות הם מקצועות שלעולם לא אצטרך עוד לקנות להם מחברת.

אני הולכת עכשיו לסדר את החדר שלי (איכס), הוא נראה כמו דיר חזירים, וזה עוד נחמד להגיע לעומת מה שהוא באמת.

לא ייאמן איך כל פעם מחדש אני מגיעה לשיאים חדשים בנוגע לבלאגן ולגועל.

הסיבה שאני אשכרה עושה את זה היום, ביום היחיד שאין לי שום תוכניות (חוץ מעבודה אולי), היא שאבא הודיע לי הבוקר כשנסענו לעשות קניות קטנות וראשוניות לביה"ס, שהוא עומד להחליף לי את המחשב ולשים לי אחד חדש ודנדש בחדר, האין זה נפלא? כמעט 6 שנים שאני מחכה לפלא הזה שיקרה. למרות שקשה לי להיפרד מהישן, הוא צובר בחובו כל כך הרבה זיכרונות, אבל אני מוכנה ומזומנה, להתראות מחשביק, שלום לך מחשב חדש שיגיע בקרוב ויקבל את מירב היחס והאהבה הנחוצים למחשב חדש.

אני הייתי ספיר, ואתם הייתם אתם,

להת'.