פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

חטפתי איזה משהו בגרון. דלקת או איזה שטות אחרת. בקיצור, מציק. לא נעים. כואב.

אבל אני מעדיפה אלף משהוים בגרון (לא, לא זה. תמשיכו לקרוא, סוטים) על פני אמא שלי. אין לי בעיה שתתקיים, באמת שלא, היא לא מפריעה לי, כל עוד זה לא קורה לידי, ואני לא שומעת את הקול שלה, או צריכה לענות על השאלות שלה ולשמוע את הטענות שלה ואת שיחות הטלפון המייגעות שלה עם האחיות המייגעות עוד יותר שלה. 

האישה הזאת היא גוש מייאש. אני מיואשת כבר מרוב שהיא מייאשת. אני לא יכולה לסבול עוד רגע במחיצתה. מה גם שהיא מטומטמת. בשיא הרצינות. פעם חשבתי והאמנתי בכל לבי שיש עליה, שאפשר להחזיק ממנה כבנאדם עם תובנות, עם ראיה קדימה אבל לא. היא פשוט סתומה. היא פשוט תקועה. גם אחרי שהיא כביכול לוחצת על הגז, מעבירה הילוך, ועולה על הכביש המהיר, היא עדיין בתוך המכונית שכולם עוקפים ושבדרך גם נתקעת בשוליים ומחכה לאיזה גרר שיציל אותה.

בקיצור. אפשר כבר לעזוב את הבית?

נשבעת שאז נהיה החברות הכי טובות, אני אפילו אתקשר!

פעם בשבועיים

*ולא, הכותרת לא מעידה על בעיית שגיאות כתיב קלה או חוסר תשומת לב. זה פשוט השיח הפנימי שלי עם עצמי "מתוק? לא! מתוק? לא!!"

היום אמרתי כן, כי היה מותר. ואז ניקיתי את כל הבית בתקווה שיעופו ממני הקלוריות. 

לנקות זה משחרר. תנסו את זה.

מה אני אגיד לכם? אני מתחילה לשעמם את עצמי עם הפוסטים המאושרים האלה. אבל אי אפשר להתכחש למה שקורה בפועל.

יכול להיות שאני קצת מאושרת? 

אין לכם מושג כמה זה מפחיד לכתוב את המילים האלה, שלא נדבר על לחשוב אותן. אני עדיין נמנעת מלהצהיר שהחיים יפים, לכן אתפשר על נחמדים פלוס.

אולי אפילו פלוס פלוס.

יש לי את הסימנים הקטנים האלה שלי שמאותתים לי שהראש צף מעל המים, ואפילו נכנס מצוף למשוואת החיים שלי. אני שוחה בכיף, לא נסחפת בזרם, לא שוחה נגד הזרם, אלא פשוט צפה על הגב ועושה מה שטוב לי.

ועכשיו אני הולכת להקיא קצת כי נהייתה לי בחילה מרוב כל המוצי פוצי שלי עם עצמי.

ביום חמישי הייתי עם המשפחה המצומצמת בהופעה של מוש בן ארי, והיה מעולה!

אחר כך היינו בבורגוס כמה אנשים והזמנתי את הפלא הזה (שלא הצלחתי לסיים ד"א)

וקינחנו בפאב החצר עם משחק סנוקר צמוד שלא באמת נגמר (ליה בתמונה)

עכשיו ברשותכם אני הולכת להתוודע למוסיקה טובה שיושבת לי בטורנט ומחכה שאשמע אותה.

לילה מקסים לכולם,

טו דה לו

יש לי שוב פעם את התחושה הזאת בבטן.

שהיא בעצם מושפעת מהעומס על הכתפיים.

שגרה היא מעמסה נפשית עצומה.

בוקר טוב הא?

היום ייעצתי (ללא תשלום) לא לעשות סקס בין יבשתי.

זה רק יגרום לצרות, כאבי לב ודימומים מהאוזניים (שלי, אחרי שאצטרך לשמוע את מירורי הבכי וכל מה שיתלווה אליו).

#היום אמרו לי שאני דומה לדקסטר (השמנמוך הג'ינג'י הקטן). התירוץ היה המשקפיים שלי, שאגב הם סקסיים ביותר ואני יודעת שאחד אחד אתם חושקים בהם.

#הכנתי שני סוגי אומלטים היום: אחד עם פטרוזיליה ועשבי תיבול ואחד עם בצל ונקניק. אני שפית גורמה על רמה, צלצלו להזמין מקום על המגש שלי.

אחד לדרך: אני נורא אוהבת אותו, לפעמים חבל לי שרגשות נופלים בין כיסאות ומותירים פצעים שלא תמיד מחלימים.

שניים לדרך: שמעו, אם עוד לא עליתם על זה, אני היום סוף סוף כיוונתי לאזור הנכון וגיליתי שיש לי נפש של אמן. וכיאה לאחד כזה אני פצועה, מלנכולית ומוזרה.

ותשמעו, אני לומדת לחיות עם זה, ויותר טוב מזה אפילו, אני נהנית. בדרכי שלי לפחות.

הלכתי למיטה (אני כבר לא עובדת עליכם ועל עצמי ואומרת לישון, כי זה לא באמת קורה).

נשיקות ומישושים.

צ'או במבינוס.