פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

שאין שני לו ונותר לעד

אני חושבת שרק כשאוכל להביט במראה ולאהוב עד הסוף את מה שמוצג מולי בביטחון גמור, אני אצליח לגרום לכם להאמין במילים שיוצאות מפי ואתם תצליחו להיעלם בתוך עיניי החושקות בכך.

אני לא יודעת מתי זה יקרה, אני רק יודעת שבמשך הדרך הארוכה שלי לנקודה הזאת, אני אוספת חוויות חיצוניות שגורמות לי לפקפק בעצמי.

יותר מידי זמן שאני חושבת שהתנהגתי בטיפשות כשקעקעתי את הקעקוע הראשון שלי בגיל כל כך צעיר, מבלי להכיר את עצמי באמת ולדעת שכשאגדל, אופיי לא ייתן לי מנוח לגביו ולגביי המשמעות שלו, כי אצלי הכל חייב להיות משמעותי, זאת למדתי על עצמי לא מזמן.

אולי עוד אלמד לאהוב אותו, לעיתים כשאני חולפת במהירות בחדרי והמראה מציגה בפניי חטופות את הקעקוע על גבי, יש בי תחושה מסוימת, שאין לי איך להעלותה במילים, רק משהו כזה שגודל בי, שהגרעין בו נטמע כשקועקעתי, משהו שמדבר על נפש חופשייה, על החלטות פזיזות שגרמו לאושר במשך זמן לא מבוטל, על בגרות מסוימת, על היבדלות מאחרים. אני דוגלת בכל אלו ואולי הם טמונים בתוכי, ולעיתים הקעקוע שלי מזכיר לי אותם.

התחנה האחרונה

היום חשבתי לעצמי, כמה ספרים אספיק לקרוא עד שיאספו את נשמתי, עד שגופי הכושל יכבה את כל המערכות לתמיד.

לעיתים אני תוהה עד מתי אחכה בכדי להגשים את כל הנורות הקטנות האלה שמפוזרות מעל לראשי כבר שנים מספר, וגילי לא עולה אפילו על יותר משני עשורים.

תתפלאי

הגילוי הגדול ביותר שלי בתקופה האחרונה הוא שאין בי געגוע. אני לא יודעת מה הוא כאב הגעגוע, אני משקרת כשאני אומרת שהתגעגעתי כיוון שאני לא זקוקה לדבר, לאף אחד, כשאני הולכת ברחוב, מספקים אותי רק מבטים חטופים של זרים ושיחות חולין עם מוכרות אלמוניות בחנות. האין זה עצוב?

אני מצפה ומחכה ליום שאזדקק למשהו נואשות בכדי למלמל שהתגעגעתי. לא אכפת לי אפילו אם אתגעגע לחפץ, למקום, לריח, רק שאתגעגע.

אין הדבר אומר כי אני לא אוהבת, עורגת או זקוקה לעיתים לסובבים לי, למשפחתי ולחבריי הקרובים ביותר.

בולעת בלי ללעוס

התחלתי לקרוא אתמול את הספר "האיש שהיה יום חמישי" של גילברט קית' צ'סטרטון. גיליתי שלהחכים קוסם לי. המילים המתעתעות, השפה הנוקשה ועם זאת הזורמת, נבלעתי לתוכו ונותר לי רק השליש האחרון של הספר.

אתם מוצאים את עצמכם לפעמים שקועים כל כך בספר שפתאום אתם מרימים את עיניכם מן הכתוב ורואים שחלפו 50 עמודים, עברה שעה מאז שהבטתם לאחרונה בשעון ושצבעם של השמיים שונה? זה קרה לי היום, וחייכתי.

אני הולכת עכשיו בשביל לסיים את הספר, בשביל לשקוע בעולם שהוא לא שלי.

כתבתי היום קצת אחרת, מאזור אחר של הלב, מקווה שעיניכם לא נדדו לשום מקום רק כי נטשתי במקצת את הציניות והשעשוע.

נתכתב בשמחות,

ספיר.

קצות האצבעות שלי מזיעות.

חם פה בחדר, גם קצת מחניק אם טועמים מן האוויר שבחוץ.

חזרתי לתאוות השיער שלי. היום, בלי להתכוון או לרצות, זה פשוט קרה לי.

אחת אחרי השניה, שחררתי עול מעל כתפיי ונדמה לי שהוא עוד מונח שם.

אולי קוראים לזה לחץ העברית פשוטה, ואולי פחד, אני לא יודעת להגיד.

צמתי, צמתי חוץ מענב קפוא אחד וכמה שלוקים של מים.

האמת היא שאם לא היו מושיטים לי אותם לידיים לא הייתי נתקלת בהם והצום היה עובר בצורה חלקה.

אבל זה קרה, והאמת לא ממש אכפת לי.

אני לא סובלת בצום, ולא קשה לי, אני סתם מתלוננת מידי פעם כי התרגלתי להתלונן, זה כאילו שאני רואה את האנשים שסביבי מצפים לכך ממני.

הטופס של הרסיטל. כמויות עצומות של לחץ מתקרבות אליי.

כל היום הזה גרם לי לפקפק בעצמי, לא סיימתי למלא את הטופס בזמן ומחר ה29/9.

הטופס צריך להגיע עד ה30. מי ערב לכך שזה מה שיקרה?

אם הוא לא יגיע, אני לא עושה את הבגרות הזאת. אלו החוקים. שיזדיינו החוקים.

פתאום הרגשתי כל כך לא אחראית, וכל כך מבולבלת, והתמלאתי טינה וכעס על אבא שחיטט עמוק בתוכי ומצא אותם, את הפגמים האלה שלי.

את העצלות, את זה שאני משאירה דברים לרגע האחרון ומתמלאת בהיסטריה ולחץ וגורמת לכולם להשתגע.

את חוסר האחריות המשווע שלי שלעיתים מוצא פרצות לתוך חיי.

הרגשתי כל כך בגלל שמתחילת השנה אני מנסה להילחם בזה, אני מנסה לזכור הכל, כותבת על פתקים וביומן, אפילו כשאני לא בביה"ס ואלה בכלל לא שיעורי בית.

עושה שיעורים, עבודות, אפילו פאקינג מתנדבת למועצת תלמידים! ומה יוצא לי מזה, "אתם כולכם צריכים אשפוז ספיר, זה מה שאני אכתוב על הטופס שלך".

תודה אבא, אתה נהדר אליי.

חשבתי לעצמי שאם הוא היה מכיר אותי הוא בטח לא היה אומר את זה.

והוא לא היה מביא אותי למצב שבו אני שומעת אותו מתרעם על אימא שלי למטה במטבח, בעודי שוכבת על המיטה בחדר מלאת חרדות.

הוא בטח לא היה אומר את הדברים האלה כי הוא יודע שאני אשמע אותם, ואכעס כל כך, ובכלל לא עליו, אלא על עצמי, שנתתי לעצמי להגיע למצב שבו אני לא חסינה למילים שלו, שהגעתי למצב שלא מנעתי את הערב הזה בו אני לחוצה כל כך ומסובבת את כולם מהר סביבי ומודיעה להם בלחץ על המועד האחרון לגחמותיי.

ואמא, אמא שלפתע מצדיקה אותי כשאני צורחת עליו מלמעלה "תפסיק כבר לדבר עליי, תפסיק לבקר אותי, אני מנסה להיות בסדר, ועשיתי כל מה שיכולתי, תפסיק".

והוא שאומר לה "את שומעת אותה?" והיא אומרת לו שיפסיק. שיפסיק להיות כמוהו, שיפסיק.

ואני שואלת את עצמי עכשיו, האם הוא בכלל יכול להשתנות? וזה מעלה בי גיחוך קל, כי, הוא לא יכול להפסיק להיות הוא.

פתאום לא אכפת לי מהחדר שלי, לא אכפת לי אם הוא מבולגן או מסודר.

ולא בא לי ללכת לספורט מחר ולהשתתף.

ואני לא רוצה להכין תיק עכשיו למחר בשביל לא להילחץ בבוקר.

ואחרי שנגמר הצום אני חושבת שהגדרתי מחדש אכילה כפייתית מהי.

המשקפיים שלי עדיין שבורים.

והפסקתי להיות מי שהתחלתי להיות.

מעניין מי אשם בזה.

אני חושבת שאני.

לסיום, ברכת כוסעמק בהחלט מתאימה כאן.

אז אני אפרוש עכשיו ואתם מוזמנים להתפלל.

אני מלאה במילים שנכתבות בציפורניים צבועות בכתום.

נדמה שאני אף פעם לא אעשה את מה שבאמת צריך.

בא לי לשבור שגרה.

יותר מזה, מרוב שבא לי לשבור את השגרה המשעממת הזאת, אני אשכרה כמהה לתחילת הלימודים בצורה מדכאת שכזאת.

איכס, לפעמים אני קולטת איזה חלק בגוף שלי ואומרת, "איך את חיה עם זה עלייך ספיר?".

לא מובן. מי לא מובנת? אני לא מובנת.

כבר איזה שנתיים שהתשובות כתובות לי על כל מקום אפשרי, על שלטים ברחוב, על בגדי ים קטנים שמכסים חלקים חשובים בגוף של איזה אנורקטית כוסית עם שיזוף שסוחט רק קנאה מכל המביטים, על טלוויזיות ומכשירי חשמל אחרים שמספקים לי תירוצים להתיישבות התקועה שלי בחדרי הקט שהופך אחת לכל חודש למזבלה ואז מחדש אני מפנה ממנו את כל הגועל ועובדת על עצמי שנקי, חח מצחיק, עלאק נקי, נקי מבחוץ, אבל בפנים מלוכלך כמו בשדרת זונות מפוקפקת בסין.