פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

מחר הרוח תנשוב במפרשיה, ושערה הרך ירקוד לצליל השריקות הדקות.

פניהם של הבריות יאורו ובמרכז מחשבותיהם, הנודדות בדרכים, היא תהיה תמרור המראה את הדרך.

המילים שעל שפתיהם יגוללו את שמה שוב ושוב, כמו מחזרים בלילה קר.

מתיקותה תסעיר את יומם ולחלקם, גם את הליל.

היא תרקוד עימם לצלילי חוויות מרעישות ממלאות קנאה,

תתענג על מגעם הנחשק, הליטוף, החיבוק.

"זאת אני" היא תגיד כשעל פניה ארשת תמימות.

ולי רק נותר, לאסוף את אבק כוכביה, ולטשטש את עקבותיי.

אני מלאה במילים שנכתבות בציפורניים צבועות בכתום.

נדמה שאני אף פעם לא אעשה את מה שבאמת צריך.

בא לי לשבור שגרה.

יותר מזה, מרוב שבא לי לשבור את השגרה המשעממת הזאת, אני אשכרה כמהה לתחילת הלימודים בצורה מדכאת שכזאת.

איכס, לפעמים אני קולטת איזה חלק בגוף שלי ואומרת, "איך את חיה עם זה עלייך ספיר?".

לא מובן. מי לא מובנת? אני לא מובנת.

כבר איזה שנתיים שהתשובות כתובות לי על כל מקום אפשרי, על שלטים ברחוב, על בגדי ים קטנים שמכסים חלקים חשובים בגוף של איזה אנורקטית כוסית עם שיזוף שסוחט רק קנאה מכל המביטים, על טלוויזיות ומכשירי חשמל אחרים שמספקים לי תירוצים להתיישבות התקועה שלי בחדרי הקט שהופך אחת לכל חודש למזבלה ואז מחדש אני מפנה ממנו את כל הגועל ועובדת על עצמי שנקי, חח מצחיק, עלאק נקי, נקי מבחוץ, אבל בפנים מלוכלך כמו בשדרת זונות מפוקפקת בסין.