לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

מקום בו ההשראה מקבלת מקום להישפך, הביקורת פורצת החוצה, החיים עוברים ברנדומליות מתסכלת ודפים שלא היו פעם עץ נערמים בתוך מחברת גדולה של כתיבה.

Avatarכינוי: 

בת: 31

MSN: 

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2013    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

י"בניקית גאה - הטיול השנתי האחרון בחיי


מחזור ע"ב לנצח? I SURE HOPE SO

 

נתחיל בכך שלא היה בי כל רצון לצאת לטיול הזה בהתחלה, מאהל בדואי, מקלחות משותפות ומסלולים מטורפים בהרים Not my cup of tea בלשון המעטה.

יום שבת, אני בשיא האדישות, מתעוררת מאוחר, וממשיכה להישאר במיטה, לראות טלוויזיה ולהתעלם מהעובדה שאני צריכה לארגן תיק לטיול השנתי האחרון שלי כתלמידה בתיכון.

כל חצי שעה לא שכחתי לציין באוזניי הוריי כמה שאין לי זין לטיול הזה, שאני מעדיפה להיאכל ע"י לוויתן בעודי בחיים מאשר לישון באוהל מלא חרקים, אבל הארגונים המשיכו, התיק התמלא בבגדים, שק"ש ומעיל ואז נסגר, מחכה לעתידו בתא המטען של האוטובוס שייקח אותי היישר להרי אילת.

 

אי אפשר לספר יותר מידי, אז אחלוק עמכם רק כמה מהסיפורים:

במסלול של היום הראשון, המילים היחידות שיצאו לי מהפה היו "הצילו, אני עומדת למות, שמישהו ייתן לי יד, איה, אווץ', כוסעמק, למה זה קורה לי, אני עומדת ליפול".

כמה צחוקים, כמה פחד, מיליון דפיקות לב לדקה, והמסלול מסתיים בהצלחה, אני עדיין בחיים מסתבר.

בערב הגענו למאהל הבדואי, אני וחבריי בדיכאון למראה המקום בו אנחנו אמורים לצלוח את הלילה הראשון שלנו ואנחנו מתחילות לפתח תסמינים התאבדותיים למראה המקלחות והמוני בנות חצי עירומות שכל רצונן הוא להיות נקיות ולהריח טוב.

התקלחתי בסוף, בלי בגד ים, לבדי, מוקפת בוילון כחול המפריד ביני לבין עשרים בנות צווחניות שרוצות גם כן להתקלח, כל מה שאני זוכרת זה שפתחתי בטעות את המים הקרים ודפקתי צרחה, אח"כ פתחתי את המים החמים ודפקתי עוד צרחה ואז יצאתי מהמלקחת עם מגבת וכולן שאלו "את עירומה מתחת למגבת? את בלי בגד ים?", לא אלה העיניים שלכן מתעתעות בכן, מפגרות.

 

במסלול של היום השני השתמשתי באותו אוצר מילים, החלפתי קצת ידיים תומכות, שחררתי כמה משפטים סרקסטיים לאוויר העולם וקיבלתי שני התקפתי אסטמה. גם הספקתי לבכות, רק כי ההתקף האחרון שלי היה בבצפר יסודי, נראלי בסביבות כיתה ה', ככה שכוסאימא של ההר הזה שגרם לי להחנק.

המחנכת שלי קנתה לי טילון ויבבתי קצת לאמא ואבא בטלפון, אח"כ בערב נסענו לברביקיו באילת על שפת הים, רקדנו, אכלנו וצחקנו המון.

כמה מהבנים בשכבה הדליקו אבוקות, וכמעט שרפו שם את המקום (תודו שזה מטומטם עד כדי צחוק), ואז כשחזרנו למאהל גילינו שמחכה לנו שם קיפוד שהלך לי על המזרון ועל כל הדברים, כל המחזה קרה על רקע המנגינה מחרישת האוזניים של צווחות מטורפות של בנות שצועקות "קיפוד, עכבר, נחש, הצילו" בזמן שאני צוחקת ומצלמת את אסף מוציא את הקיפוד מהמאהל.

 

במסלול של היום השלישי, פחדתי קצת פחות, אבל כמעט מתתי פעמיים, שווה להישאר היסטרית מסתבר, עברנו מתישהו ליד הגבול עם מצריים והמדריך שלנו ציין ש"הגבול כזה מעפן שמעבירים דרכו סמים כלי נשק וזונות", תודה זה מה שרציתי לדעת. הוא גם נורא שנא אותנו בהתחלה כי הרבה מאיתנו לא ידעו מה זה שביל ישראל והוא הרצה לנו הרבה זמן אבל בעיקרון הוא פשוט רצה לקרוא לנו "מפגרים מפונקים שלא יוצאים מהבית ומחוברים מהתחת למחשב".

המחנכת שלי הסתובבה כל הטיול עם מחברת וקראה לזה "הלפטופ" והיא כתבה בפנים כל מיני הגיגים של בני כיתתי, ואני די השתלטתי שם על העניינים.

אני זוכרת משהו אחד שאמרתי, "כשאני חוזרת הביתה אני אומרת למיטה שלי: אל תדאגי אני לא עוזבת אותך שוב".

היה עוד אחד, "אם תביטו קדימה תוכלו לראות הר, ומימין הר, ומשמאל, איזו הפתעה מרעננת, הר!"

סיימנו את המסלול השלישי ועפנו לאילת, היינו בטיילת, אחרי סיור קצר, התיישבנו כולם ודפקנו ארוחה בבורגר קינג, היינו הילדים הכי רעבים באזור, כי חיינו על לחמניות מתות וטרופית במשך שלושה ימים.

הדרך חזרה הביתה הייתה מחרפנת, ישנתי עד העצירה הראשונה, ואז כבר הייתה ערה למשך 4 השעות הנותרות, היו הרבה שירים, צחוקים וירידה משמעותית וניכרת באיי.קיו של כולנו.

 

לסיום, אני אוהבת את כולכם, אני לא מאמינה שאני י"בניקית ושזה היה הטיול השנתי האחרון בחיים שלי, כל האחווה הזאת תחסר לי, אני בטוחה, למרות שאני כזאת מפונקת לפעמים ונורא אוהבת לקטר, נהנתי בתכלס מכל רגע, גם כשפחדתי להסתכל על הנוף ולא הסכמתי לרדת ירידות תלולות ומסוכנות.

אף אחד לא האמין שאני אתקלח ערומה באמצע המדבר, אף אחד לא האמין שאני אשן בתוך שק שינה, אבל לפחות אני לא כמו חלק מהבנות בשכבה שלי שצרחו בבוקר לבנים "תעופו מפה, אני לא מאמינה שראית אותי בלי מייקאפ" וכדומה.

 

ועכשיו, תנגבו את הלכלוכית בעין, הנה קצת תמונות

אני וצאבי נשיקת סנדוויץ לדוד בטיילת, היה מצחיק אני אני אני אלי ואני - שפם! אלעדי ואני התחרפנות מטורפת באוטובוס הלל המורה לשעבר (היסטוריה ואזרחות) נרדם על ההר

 

אני, גל ודייויד מתחרפנים בברביקיו איתי ודייויד אני רוקדת בחוף הסיבה: נוד אני חולה על המחורפנים האלה סהר ואיציק עשו קעקוע חינה של בראץ

 

יאאלה עפתי מכאן,

הלוגו על החולצה השכבתית, מי אמר אלכוהוליסטים ולא קיבל?

XOXO,

סאפ.

נכתב על ידי , 18/11/2009 16:51   בקטגוריות בצפר, טיול שנתי, טיול, חברים, חוויות, צחוקים, תמונות, מסלולים, קיפוד, מקלחת, מדבר, אילת, שחרור קיטור, בית ספר, אופטימי, תרמילאים, מצחיק, לעצור את הזמן, חפירה, חברה, חברות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



בלעתי זבוב


ברגעים אלה ממש יש לי זבוב בבטן שמתרבה ופותח מושבת זבובים מצומצמת (אני מקווה), וכל זה קרה כי אתמול בטיול 'יום בעקבות לוחמים', חטפתי מתקפת פיהוקים מרוב שיעמום בתערוכת החילות אי שם על הרי הגולן, ופיהקתי ופיהקתי עד שלבסוף הותקפתי ע"י זבוב אמיץ במיוחד שהחליט להגיע אליי והשאר ידוע לכם.

יש לציין שבזמן המקרה השמעתי קולות של בת יענה שנחנקת למוות ע"י בת יענה אחרת שרצתה את בן היענה (יש לזכר של בת יענה שם?) שהבת יענה גנבה לה. מסובך? טוב תדמיינו שאתם בולעים זבוב, ותבינו איך הרגשתי.

בקיצור, סתם הרגשתי צורך לשתף, אוי למי שמלגלג עליי (הערות ציניות יתקבלו בברכה), ואם כבר ליגלגתם, אז שיהיה בסטייל (לא שיש לי מושג איך מלגלגים בסטייל).

 

היום התמרמרתי באוזניי המורה המגניב שלי לאנגלית שנמאס לי לכתוב חיבורים על נהיגה כל הזמן. אז בתשובה הוא אמר לי "ספיר, אי אפשר לכתוב כל הזמן על נושאים שאת אוהבת, כמו סקס". אני חושבת שכל מילה מיותרת כאן.

ועוד מאירועי היום, המורה שלי למוסיקה חושבת שאני מרוקאית. אין לכך שום סיבה ממשית, חוץ מהעובדה שכשהיא לימדה טרנספוזיציה נהייתי אדומה מרוב עצבים וכשהיא ניסתה להסביר לי התעצבנתי עליה כל שלוש שניות. בכל מקרה, אני לא מרוקאית, אני אשכנזייה. לגמרי. לא שיש לי משהו נגד מרוקאים (לא סובלת אותם), הם אנשים נפלאים (בחיים לא תמצאו אותי מסתובבת עם אחד).

טוב, ברור לכולכם שזה בצחוק כן? אני לא רוצה לקום מחר בבוקר בלי יד ועם אבנים בכליות (שלא נוצרו שם בצורה טבעית). 

 

אני מרגישה לא פרודוקטיבית בעליל, כל חבריי החמדמדים הקטנים ממני באלפי שנות אור (חצי שנה), כבר עברו תיאוריה והתחילו ללמוד נהיגה, ורק אני, ספיר העצלנית המדופלמת עדיין לא למדתי תמרורון אחד קטנצ'יק פיצפונצ'יק חמודצ'יק בעל פה. בושה וכלימה ממש. בעצם, יאללה לאן כבר יש לי לנסוע? (שכנוע עצמי שכנוע עצמי, טוב סעמק זה לא עובד, יש לי מלא מקומות ללכת אליהם, כמו למשל לביקורי בית אצל כל אחד ואחד מכם קוראיי הוירטואליים המתוקים).

 

טוב, אסיים בנימה אופטימית (ללא כל סיבה נראית לעין), ואצ'פר אתכם בתמונה של המשקפיים החדשים שלי שאני יודעת שכל כך חיכיתם להם,

אני מקווה שכולכם עדיין בריאים ושלמים ולא תקף אתכם אף זבוב, חרגול או חיפושית משה רבנו עצבנית שגנבו לה את הנקודות.

 



אולד סקול משהו, מה אתם חושבים? (יש לכלול בתגובה על המשקפיים רק את המילים: מדהים, מקסים, מהמם, מושלם וכדומה).

 

יאללה, התחפפתי להתאמן בפסנתר (יה רייט אני הכי רואה טלוויזיה),

נתכתב בשמחות.

נכתב על ידי , 27/10/2009 18:11   בקטגוריות רישיון, סקס, נהיגה, פסנתר, תמונה שלי, משקפיים, מורה לאנגלית, מרוקאים, אשכנזים, צבא, צחוקים, מצחיק, מוסיקה, בצפר, בית ספר, שחרור קיטור, אופטימי  
22 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



המשקפיים עדיין שבורים / נותרתי כשאני / חליבה ברפת / תמונות


מסתבר שגם כשאת חושבת שחזרת בך ושכל מה שהפכת להיות נמחק כהרף עין, זאת רק אשליה.

נשארתי כשאני והיומיים האחרונים מוכיחים זאת היטב.

אני לא מסוגלת להבריז יותר, אפילו מחליבה ב7:20 בבוקר שבגללה אני צריכה לקום שעה לפני.

אני אחראית, ושוב לחוצה והיסטרית מכל דבר קטן בביה"ס.

אלוהים, זה ממש כמו תסמיני גמילה.

הייתי תלמידה כזאת עד כיתה ט', בעצם, אפילו פחות טובה, משום מה עכשיו כל המידות הטובות נפלו עליי.

 

אלי אמרה לי אתמול, "זה כאילו שהתחלפנו בתפקידים", "אני ישנה בחצי מהשיעורים ולא עושה שום דבר, ואת פתאום אחראית וקמה בבוקר ולא רוצה להבריז".

היא אפילו אמרה משהו על לוח השעם שיש לי בחדר "ספיר, מה זה הסדר הזה הכל כתוב לך כאן על פתקים!", ואני לא יכולה להסביר.

עדיין לא הייתי "חולה". בשנים הקודמות, לפחות פעמיים בשבוע הייתי "חולה", שזה בעברית פשוטה: עייפה, עצבנית, מדוכאת, שונאת איזה שיעור שיש לי באותו היום או סתם תירוצים כאלה או אחרים.

השנה הלכתי לביה"ס חולה. ממש חולה. לא "חולה מתורצת", חולה אמיתית.

אני מפתיעה את עצמי, ונראלי שגם את הסובבים אליי.

 

בקיצור, אני מוצאת בזה רק טוב. מה גם שאני בקטע של הבונוסים שמשרד החינוך מחלק השנה.

 

יאאלה חבר'ס, יש לנו רק עוד את מחר ואז שוב פעם יוצאים לפגרה, אחרונה לחגים של ההתחלה אני חושבת.

שיהיה יום מתוק, ותזכרו להיזהר ממתקפות חרא משולשות אם במקרה אתם מוצאים את עצמכם חולבים ברפת, אני צרחתי וצחקתי היום הרבה למראה החרא המעופף מעליי.

 

 

כמה תמונות מהזמן האחרון

 

יום כיפור (כן כן אני כופרת, שימו אותי בבית כלא, סקלו אותי באבנים)
אני ועומר


אני ואלי

 

החיים ושאר ירקות


פרחים בגינה בבית. כתום עושה לי נעים.

אני ואלעדי בהשתקפות על הגיטרה שלו. התחרפנתי.
עומר הבת דודה המדהימה והמנמנמת שלי! הדבר הכי מתוק בעולם פשוט.
אני ואלי בשירותים בבצפר XD כרכור (השדות שליד הבית שלי) ממש אחרי הגשם




טוב, אני זזה, לאנשהוא, לא ידוע לאן.

bb

 

נכתב על ידי , 30/9/2009 15:03   בקטגוריות בצפר, גמילה, היסטריה, חברות, חיים, יום כיפור, לחץ, לימודים, כתום, מוווו, מחשבות, מציאות, פרות, צחוקים, רפת, שגרה, שינוי, אופטימי, בית ספר, שחרור קיטור, חופש, בונוסים, חולה, תפקידים, הברזות, תמונות  
22 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
28,987
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , משוגעים , המתמודדים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל.Bobale אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על .Bobale ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)