פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

קצות האצבעות שלי מזיעות.

חם פה בחדר, גם קצת מחניק אם טועמים מן האוויר שבחוץ.

חזרתי לתאוות השיער שלי. היום, בלי להתכוון או לרצות, זה פשוט קרה לי.

אחת אחרי השניה, שחררתי עול מעל כתפיי ונדמה לי שהוא עוד מונח שם.

אולי קוראים לזה לחץ העברית פשוטה, ואולי פחד, אני לא יודעת להגיד.

צמתי, צמתי חוץ מענב קפוא אחד וכמה שלוקים של מים.

האמת היא שאם לא היו מושיטים לי אותם לידיים לא הייתי נתקלת בהם והצום היה עובר בצורה חלקה.

אבל זה קרה, והאמת לא ממש אכפת לי.

אני לא סובלת בצום, ולא קשה לי, אני סתם מתלוננת מידי פעם כי התרגלתי להתלונן, זה כאילו שאני רואה את האנשים שסביבי מצפים לכך ממני.

הטופס של הרסיטל. כמויות עצומות של לחץ מתקרבות אליי.

כל היום הזה גרם לי לפקפק בעצמי, לא סיימתי למלא את הטופס בזמן ומחר ה29/9.

הטופס צריך להגיע עד ה30. מי ערב לכך שזה מה שיקרה?

אם הוא לא יגיע, אני לא עושה את הבגרות הזאת. אלו החוקים. שיזדיינו החוקים.

פתאום הרגשתי כל כך לא אחראית, וכל כך מבולבלת, והתמלאתי טינה וכעס על אבא שחיטט עמוק בתוכי ומצא אותם, את הפגמים האלה שלי.

את העצלות, את זה שאני משאירה דברים לרגע האחרון ומתמלאת בהיסטריה ולחץ וגורמת לכולם להשתגע.

את חוסר האחריות המשווע שלי שלעיתים מוצא פרצות לתוך חיי.

הרגשתי כל כך בגלל שמתחילת השנה אני מנסה להילחם בזה, אני מנסה לזכור הכל, כותבת על פתקים וביומן, אפילו כשאני לא בביה"ס ואלה בכלל לא שיעורי בית.

עושה שיעורים, עבודות, אפילו פאקינג מתנדבת למועצת תלמידים! ומה יוצא לי מזה, "אתם כולכם צריכים אשפוז ספיר, זה מה שאני אכתוב על הטופס שלך".

תודה אבא, אתה נהדר אליי.

חשבתי לעצמי שאם הוא היה מכיר אותי הוא בטח לא היה אומר את זה.

והוא לא היה מביא אותי למצב שבו אני שומעת אותו מתרעם על אימא שלי למטה במטבח, בעודי שוכבת על המיטה בחדר מלאת חרדות.

הוא בטח לא היה אומר את הדברים האלה כי הוא יודע שאני אשמע אותם, ואכעס כל כך, ובכלל לא עליו, אלא על עצמי, שנתתי לעצמי להגיע למצב שבו אני לא חסינה למילים שלו, שהגעתי למצב שלא מנעתי את הערב הזה בו אני לחוצה כל כך ומסובבת את כולם מהר סביבי ומודיעה להם בלחץ על המועד האחרון לגחמותיי.

ואמא, אמא שלפתע מצדיקה אותי כשאני צורחת עליו מלמעלה "תפסיק כבר לדבר עליי, תפסיק לבקר אותי, אני מנסה להיות בסדר, ועשיתי כל מה שיכולתי, תפסיק".

והוא שאומר לה "את שומעת אותה?" והיא אומרת לו שיפסיק. שיפסיק להיות כמוהו, שיפסיק.

ואני שואלת את עצמי עכשיו, האם הוא בכלל יכול להשתנות? וזה מעלה בי גיחוך קל, כי, הוא לא יכול להפסיק להיות הוא.

פתאום לא אכפת לי מהחדר שלי, לא אכפת לי אם הוא מבולגן או מסודר.

ולא בא לי ללכת לספורט מחר ולהשתתף.

ואני לא רוצה להכין תיק עכשיו למחר בשביל לא להילחץ בבוקר.

ואחרי שנגמר הצום אני חושבת שהגדרתי מחדש אכילה כפייתית מהי.

המשקפיים שלי עדיין שבורים.

והפסקתי להיות מי שהתחלתי להיות.

מעניין מי אשם בזה.

אני חושבת שאני.

לסיום, ברכת כוסעמק בהחלט מתאימה כאן.

אז אני אפרוש עכשיו ואתם מוזמנים להתפלל.

קמתי היום בבוקר, אחרי שחזרתי אתמול מאירוע באיזה שעה לא מוגדרת ולא חוקית, למדתי, שעתיים רפת עיוני, סוג של גהינום שאף אחד בעולם הזה לא רוצה לעבור ואז בכדי "להמתיק" את כאביי במערכת מסומנות גם שעתיים מתמטיקה ואנגלית לקינוח.

אז אולי היקום מדבר אליי, או שאני מדברת אל היקום, או שאנחנו בכלל לא חברים ואני סתם ממש מתאמצת ומסתכלת בטלפון בכוונה זמן ממושך כדי שיגיעו השעות המגניבות האלה כמו 11:11 שגורמות לך לחשוב שאנשים חושבים עליך. כן זה בולשיט אבל זה תמיד נחמד לתפוס אחד כזה בזמן ולהרגיש שמישהו רחוק מחייך בגללי.

בקיצור, זמן לא דל בהחלט התבוססתי ברחמיי העצמיים, ואני טובה בזה, האמינו לי ידידיי, עטפתי את עצמי בשל הפסימיות הנודע שלי והסתובבתי בעולם חסרת כיוון.

והנה פתאום, נפלו עליי סדר, אחריות, רצון, היענות, וכולם במכה אחת. מחצו לגמרי את העצלנות, את חוסר האכפתיות ואת ההתעלמות הכללית מן העולם.

אמנם אישיותי לא חוסלה במכה, אל תיבהלו חברים, אבל משהו קרה. החדר שלי מסודר. זה לא מצב רגיל, והוא מסודר כבר חודש. חודש שלם בו ברגע שיש טיפה בלאגן אני עוצרת הכל ומחזירה את הבגדים למדפים, תולה אותם הקולבים, מארגנת את השולחן וזורקת בגדים לכביסה. ולא על הרצפה, לתוך הסל!

ביומיים האחרונים אני אפילו נחמדה לאמא שלי. ואני לא עושה שום דבר מרושע לאח שלי. אני מכינה שיעורי בית. ומגיעה לכל השיעורים בבית הספר. אני לא רואה טלוויזיה כמעט. בעצם. אפשר לקרוא לזה 'לא רואה טלוויזיה בכלל'.

ואני שואלת את עצמי, מה טוב יותר? חיי פרישות נינוחים וחסרי דאגות, כשאמא מעירה אותי בבוקר ושואלת אם אני קמה ואני עונה לה שלא ומכסה את עצמי עם השמיכה עד מעל הראש, או שאני מתעוררת לבד ומוכנה לפני כולם?

והאם אני הופכת לאותם אנשים קיצוניים (או שמא אני כבר?), שיש להם תקופות בחיים בהם הם ככה ולפתע כבר לא אותו הדבר?

והאם יש לי יותר מידי 'האם' בראש והוא מתחיל להסתובב? התשובה היא לא. כן. קצת. טוב. די.

יום כיפור

כבר סגרנו את הפינה הזאת בה אני מצהירה שאני לא חולה על היהדות.

בסיכום קצר של כמה מילים: השפלה נשית, פאגאניות, קיצוניות, הפרדה יתרה, חוסר אמונה מלאה באלוהים כיוצר של הכל.

ובכל זאת, בשנה שעברה צמתי בפעם הראשונה, ואני עושה זאת גם השנה.

פשוט משום שבא לי, לא מתוך שום מקום של כפרה או סליחה או איזה שהיא הכאה על חטא.

מספיק חורה לי כל החרדים האלה שמרעיבים את הילדים שלהם ואז צמים וחושבים שהנה אלוהים סלח. אלוהים גם אכל לילד שלך את כל הלחם?

לא משנה, אני לא אכנס לזה עכשיו, נחליט שניתן לזה איזה פוסט'ילה נפרד.

אני מלאת השראה ופתאום מצליחה לכתוב באנגלית. והעברית קצת נעלמה לי.

היא תחזור.

בנתיים הרסיטל עדיין באופק אלא אם כן אני לא אסיים למלא את הטופס המלחיץ הזה שחסרים לי בו כל כך הרבה פרטים.

צריכה לשלוח אותו ב29.9 אחרת חבל על כל מאמץ נוסף.

אני חושבת משהו קטן בתוכי מתפלל שמשהו יתפקשש ואני לא אצטרך לעשות את הרסיטל הזה.

טוב שקט, סבא גרם לי להאמין בעין הרע משום מה. טוב לא להאמין, אבל, אני לא רוצה לפתוח פה.

אמונות טפלות זה ממש כמו בריונות. אוף.

יאאלה, אני מתגלגלת מפה למיטה, אולי אני אפילו אקרא בספר שלא פתחתי כבר איזה חודש וחצי. בושה.

ואני עוד קוראת לעצמי תולעת ספרים. אני פשוט בושה לכל קוראיי הספרים, תנדו אותי, אני מרשה לכם.

לילה טוב מתוקים,

גמר חתימה טובה אני מניחה.

כשאני חושבת על זה נשארה לי שנה. שנה אחת ליהנות מכל מה שאני כבר כמעט 5 שנים.

אחרי השנה הזאת אני אהיה מישהי אחרת, אגור במקום אחר, אנהל חיים אחרים, אפגוש אנשים אחרים ואהיה פשוט אחרת.

הדבר ששם לי את הדגש על כל זה היה החדר שלי. החדר שלי נצבע 3 פעמים בכל 10 השנים שאני גרה כאן. זה כל כך מצחיק, אבל בכל פעם שהוא נצבע, הצביעה מחדש העידה על התפתחות שלי, או איזה שהוא שינוי שעומד לקרות.

הצבע הראשון של החדר שלי היה תכלת, הייתי ילדה קטנה שעולה לכיתה א'. תכלת זה מאוד צעיר ומתוק, מתאים לילדה שמתחילה מחדש את החיים בבית חדש במקום חדש.

הצבע השני שלי היה שלושה צבעים, צהוב חרדלי, צהוב בהיר וצבע זית, הייתי בכיתה ו' כשצבענו את החדר, וגם שמנו כל מיני שבלונות של שפריריות ופרפרים. הכל היה יותר בוגר, סיימתי את הלימודים בבית ספר היסודי.

הצבע השלישי והנוכחי של החדר שלי הוא גם שני צבעים, ורוד סגלגל כזה וירוק. והוא נצבע כחלק מתוכנית החזרתי למוטב בידי אבא שלי. זה היה בכיתה ח' אני חושבת, אחרי שהתחלתי לתלוש שיער ואבא שלי ניסה להעסיק אותי בכל מיני פרוייקטים של אבא ובת ואני זוכרת שהוא אמר לי "אם אני צובע לך את החדר תבטיחי לי שאת מפסיקה", כן אבא, זה עזר, תודה.

בכל מקרה, כל זה גרם לי לחשוב, שעכשיו החדר שלי הוא החדר האולטימטיבי ממש, בשבילי כמובן, יהיו כאלה שיאמרו שלא. אבל אני אוהבת אותו ומרגישה בו טוב, מרגישה שהוא המקום שלי בבית הזה.

ועכשיו, פתאום אני נכנסת לשנה האחרונה שלי כבת עשרה, לשנה האחרונה שלי בתיכון. לשנה האחרונה שלי כילדה שיכולה לשבת ולהסתלבט בבית ולראות טלוויזיה ולשרוף את המוח. ופתאום אני מתחילה לדאוג, ולפחד שהשנה הזאת תעבור מהר כמו שהקודמת לה עברה, פתאום אני אצטרך להצטרף לעולם הגדולים ולנטוש את כל מה שבניתי במשך שנות ילדותי. זה מפחיד אותי, ואני יודעת שזה מטופש לסווג את כל זה ביחד עם החדר שלי, אבל הוא פשוט התמצית שלי, כל מה שאני אוהבת נמצא בו, וכל מה שעשיתי במשך חיי הוא שם, הזיכרונות שלי, האהבות שלי, הכתיבה שלי, הספרים, הטלוויזיה, המיטה ועכשיו גם המחשב.

אני יודעת, זה נשמע קצת חומרי, אבל זה לא מהמקום של הפחד לדאוג לעצמי ושלא תהיה לי הנוחות הזאת שוב, כי לא ככה, פשוט ברגע שהחדר שלי כבר לא יהיה החדר שלי, אני אדע סופית שאני שונה ושעברתי שלב.

כי אני לא אוכל יותר לצבוע אותו לרגל התרחשות מסוימת, אני אוכל רק להעביר ממנו דברים למקומות אחרים, ולבקר בו בחופשות מהצבא או מהחיים האמיתיים.

אני יודעת שאני מדברת רחוק מידי, אבל ככה אני, אני לא מצליחה לחשוב על עכשיו, כי אני רואה את האופק, ואני רואה את זה בבירור.

הייתי יכולה להתמודד עם כל זה טוב יותר, אבל ההורים שלי רוצים למכור את הבית הזה.

הבית היחיד שממנו אני זוכרת משהו, הבית שבו גדלתי. הם רוצים לעבור מכאן, בגלל אלף ואחת סיבות שנראות להן טובות. ואותי רק דבר אחד מעניין, שהחדר שלי יישאר שלי, שהוא ייראה אותו הדבר, שהוא ירגיש אותו הדבר, שהוא יריח אותו הדבר, שהוא יהיה פשוט אותו הדבר. לא משנה לאן נלך.

זה ילדותי אולי, אבל זה המקום שבו אני עומדת על הרגליים וגם נופלת מהן. וזה המקום שלי, ואני לא רואה את עצמי מוותרת עליו ועוברת לחדר עם קירות לבנים.

אולי בעוד שנה אני אחשוב אחרת, אבל בנתיים אני לא מצליחה לראות את עצמי פותחת דף חלק בחדר חדש.

ולנושא אחר, שבטח עוד אדבר עליו.

איזה עצבים שרוני זכתה! פשוט קטסטרופה! קודם לירן עף, אחר כך מיי ואז הדובדבן שבקצפת רוני זוכה. מה עובר על עם ישראל?

אנשים, תכינו את הילקוטים (מילה של מורים זקנים), את הקלמרים ואת הסנדוויצ'ים, חוזרים לפאקינג בצפר, ולחלקנו, זאת הפעם האחרונה.

שתהיה שנה טובה, ומוצלחת ושנצליח בבגרויות יותר מאשר בשנה שעברה.

לילה טוב וממוזג (כי חם לי),

סאפיר.